מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה" (א). 

כיסופים וביטחון בה' (ב-ט)

מזמור זה מיסודו הוא דברי מוסר ותוכחה. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד" (א). 

תוכחה לרשעים (ב-ה)

מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל נְגִינַת לְדָוִד" (א). 

בקשה לשמיעת התפילה (ב-ה)
המשורר פותח בבקשה שה' ישמע את תפילתו: "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי" (ב) ומתאר את אופן תפילתו: "מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי" (ג). המשורר מנמק מדוע הוא פונה לה': "כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב. אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ" (ד-ה).

מזמור זה יסודו במזמור תלונה לאומי. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשׇׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף" (א-ב). כל פסקה נפתחת במילה "אלהים".

תלונה (ג-ז)

מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ" (א).

בקשת המשורר (ב-י)

בעולמה של תורה, להיות יהודי משמעו חבֵרות של כבוד במנזר השתקנים לא פחות מבמסדר המדברים, המקדשת לא רק את זכות השתיקה אלא את חובת השתיקה.

במזמור ס"ד מבקש דוד הצלה משונאיו ובמיוחד מאותם אלו שמדברים עליו לשון הרע. הוא אינו חושש מאותם שמדברים עליו לשון הרע בגלוי אלא מאותם שמטמינים את השנאה בתוכם, שמתחכמים ומתנסחים ושותלים את השנאה בלב השומע מבלי שיוציאו אפילו מילת שטנה אחת.

מזמור ס"ד מתאר מערכת שלמה של אנשים שמשקיעים את כל האנרגיות שלהם בדבר אחד – ברצון להפיל ולהפליל אדם אחר. איך מתמודדים עם חברה מורעלת כל כך? עם אנשים שכל עניינם להפיל? המלחמה היא לא בלהתקוטט חזרה אלא צריכה להיות במישור אחר לגמרי – בידיעתו של האדם שכל חייו הם ביושר ובצדק. 

המרחק בעולמנו בין השאיפה והכמיהה להגשמתה תמיד קיים. בעניין זה, טמון חידוש גדול במזמורנו שכולו כמיהה וסיפוק המשמשים זה עם זה בערבוביה. המשורר חי בתחושה כאילו שאיפתו מתממשת מול עיניו.

"כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (ב) אומר המשורר. ר' איבו במדרש מסביר את המושג כמיהה כנובע מכמהין ופטריות הצמאים למים ומשוועים לבואם. התבוננות בדרך גידולם של הכמהין משווה לדימוי זה מימד נוסף עמוק מכל עמוק.