בפרקים ד'-י"ד מופיע מחזור הויכוחים הראשון בין איוב לרעיו. בפרקים ו'-ז' מובא מענה איוב לאליפז.

הייסורים רבים (א-יג)

בפרקים ד'-י"ד מופיע מחזור הויכוחים הראשון בין איוב לרעיו. בפרקים ד'-ה' מובאים דברי אליפז לאיוב.

זעקות איוב חסרות טעם (א-ז)

אליפז חוזר להוכיח את איוב, ולועג לו: "קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה" (א) - אתה יכול לקרוא ולזעוק, אבל אין מי שיענה לך. אליפז מדגים שמות האויל נגרם דווקא על ידי כעסו, וכך גם הפתי מת בעקבות הקנאה שלו: "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרׇג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה" (ב). הייסורים של האדם לא צומחים מאליהם, אלא: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" (ז). 

בפרקים ד'-י"ד מופיע מחזור הויכוחים הראשון בין איוב לרעיו. בפרקים ד'-ה' מובאים דברי אליפז לאיוב.

דברי נחמה לאיוב (א-יא)

בפתיחה לדבריו, אליפז טוען שאיוב "ייסר" רבים, כלומר לימד דברי מוסר וחוכמה לרבים אחרים: "הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק" (ג), אבל כעת כשהצרה מגיעה אליו הוא נלאה, מתקשה לקבל זאת: "כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל" (ה). לטענתו, דווקא יראתו של איוב היתה אמורה ויכולה לחזק אותו: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" (ו). 

לאחר סיפור המסגרת שבפרקים א'-ב', פרקנו פותח במענה של איוב כהכנה למחזורי הנאומים של רעיו.

קללת איוב את יומו (א-י)

לאורך דבריו של איוב עולָה שוב ושוב תחושת הכעס והזעם. אך לצידה מתגלה רצון נוסף. איוב לא רק כועס על חוסר הצדק שכלפיו, אלא גם כואב את הניכור הא-לוהי שקיים לדידו כלפי האדם.

"אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי" (איוב י', ב) 

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) במדבר פרשת בהעלותך דף קד עמוד א 

"ויחר אף ה' בם וילך" (במדבר י"ב, ט) - כיון שהודיען סורחנן [של אהרון ומרים שדברו על אודות משה] אחר כך גזר עליהם נידוי

מיכן [=מכאן] לימדתך התורה שלא יכעוס אדם על סורחנו של חבירו עד שיודיענו סורחנו.

רבי נתן אומר: מפני מה הודיעם סורחנן?

"הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא אָבִין לוֹ. הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה" (איוב ט', יא-יב) 

"הן יעבר עלי ולא אראה..." - אמר עוד לי תלונה אחרת מעין הקודמת, והוא, כי גם שלא ידבר עמי בפירוש לפחות מי יתן והייתי מכיר רושם בין זמן היותו יתברך קרוב ודבק, ובין זמן היותו סר מעלי וכעוס, כי הייתי מתקן, אך אויה לי, כי להיות כל ענייניו יתברך בהסתר ושתיקה, לא אדע מתי הוא ברצון עמי ומתי יקצוף. 

בפרק ט' פותח איוב במונולוג קשה שמתכתב עם טענותיהם של אליפז ובלדד. הוא מתאר את גדלותו וגבורתו של האל אך המסר שלו הוא אחר – כוחו של האל להרס ולא לבניין, ועם כל כוחו קיים נתק בינו ובין הארץ. בשלב הזה מתפרצת מתוכו של איוב התודעה כי כנראה שחרר ה' את עצמו מהארץ ו"ארץ נתנה ביד רשע" (כד) – ביד השטן שעושה בה כרצונו. רק כך אפשר להבין את המציאות הבלתי נתפסת.

בפרק ח' מוכיח בלדד את איוב ויוצא כנגד הטענה שהאל מעוות משפט. הוא טוען כלפי איוב שעליו להפריד את הסיפור של הבנים שלו מהסיפור האישי שלו. בניו נענשו במידת הצדק כי חטאו אך הוא איוב, הטוען לצדקותו, יכול לשפר את מצבו. הצדיקים אמנם מתייסרים בראשיתם אך זאת על מנת להיטיב איתם באחריתם.

"כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם. כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ" (איוב ח', ח-ט)

"כי שאל נא" - הודיעו ששיטה זאת שיסורי הצדיק הם על דרך התמורה להרבות כבודו באחריותו, קבלה בקבלה מדור ראשון, שהם קבלהו מאבותיהם אשר חקרו ועיינו בדבר הזה.