שני הפרקים האחרונים בספר משלי כוללים משלים הקרויים על שמם של חכמים אחרים מלבד שלמה ("אָגוּר בִּן יָקֶה"; "עֲלוּקָה"; "לְמוּאֵל"). כמה מהפרשנים סברו שהשמות האלו מכוונים ורומזים לשלמה המלך. בפרקנו מופיעים משלי אגור ועלוקה, והם מתאפיינים במשלים מספריים.

משלי אגור בן יקה (א-יד)

כותרת ומבוא (א-ו)

פרקים כ"ה-כ"ט מכונים "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" (כ"ה, א). בניגוד ליחידה השנייה בספר, לעיתים קרובות המשלים ביחידה זו נקשרים זה לזה מבחינת התוכן, אך יש גם משלים בודדים או צמדי משלים בודדים. בפרק זה קשה למצוא קשרים בין המשלים.

תוכחה:

"כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וידו) [וְיָדָיו] תִּרְפֶּינָה" (איוב ה', יח)

אסתר רבה (וילנא) פרשה ד סימן ט 

"אם על המלך טוב יצא דבר מלכות" (אסתר א', יט) - אמר לו: אדוני המלך דבר אתה מוציא מפיך ואני מכניס את ראשה בדיסקוס [=עורף את ראשה של ושתי], "ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור וגו'" (שם). 

בפרק שלנו ממשיך אליפז בדבריו לאיוב. אליפז בטוח במידת הדין הצודקת והוא טוען שבכך שאיוב מקלל את יומו הוא מחמיץ את הכל, הייסורים הם דיאלוג דרכו יכול האדם להיפגש עם האלוקים ולהירפא.

"הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ" (איוב ד', ו) 

ראשון הרֵעִים שמדבר עם איוב הוא אליפז התימני. אליפז מזכיר לאיוב כיצד תמיד היה הוא האדם שחיזק אחרים בסבלם. עיקר אמירתו לאיוב היא אינך מלאך, אתה אנושי ולכן ברור שאתה לא נקי. עולמו של הקב"ה מזוקק ואם באו עליך ייסורים יש לכך סיבה. במקום  לקלל את יומך תעשה תיקון בעולמך.

המדרש מתאר את מסעו של אברהם בדרכו לעקוד את בנו. בדרך מופיע השטן. למרבה הפלא מגרונו של השטן מדבר אליפז התימני.

אחרי שתיקה גדולה פותח איוב את פיו ומקלל את יומו – הוא לא מקלל את ה', הוא יודע שיש קו שלא חוצים, והוא מפנה את כל עוצמת הכאב למקום אחר. מה ראה איוב לקלל את יומו? נראה שאת כל חייו, גם לפני הצרות שניחתו עליו, חי איוב בפחד ודאגה וללא רגע של שמחה.

האם יש טעם בניסיון למצוא פשר והסבר לסבלו של אדם אחר? נראה שהמסע של האדם אל פשר סבלו הוא מסע אישי שלו עצמו.

במצבים של צער וכאב על אובדן של אדם אהוב, לשתיקה פעמים רבות יש עוצמה רבה יותר מאשר למילים.