ירמיהו משתמש בנבואותיו בדימויים ותיאורים מתוך חויית החיים האישית שלו כנביא שחי בענתות ונשלח לנבא לעם אשר בירושלים. 

יאשיהו הצליח לעשות מהפכה רוחנית ציבורית באופן חיצוני, אך בפנימיות, לא הצליח יאשיהו לבער את העבודה הזרה, העם לא שיתף פעולה. על השקר הזה - הפער בין הפנים לחוץ - מוכיח ירמיהו את העם.

יאשיהו היה לגמרי לבדו. לא היה איש אחד בלב שלם עמו. כיוון שהיה מלך, נשמעו לו ועשו כרצונו מתוך כניעה לשליט, אבל ברגע שנפל קרס הכל. העם לא באמת עשה תשובה.

המשפט והאמונה צריכים להיות ניכרים ברחובות, מאפיינים את רשות הרבים, ולא שייעשו רק בהסתר ובחדרי חדרים. 

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

נביאים שונים הצטוו מאת ה' על הליכה לפעולה נבואית, ורק ירמיהו שומע לרוב את הציווי הזה בצורת "הלוך" ולא בצורת הציווי הרגילה "לך": "הלוך וקנית" (י"ג, א), "הלוך ועמדת" (י"ז, יט), "הלוך ואמרת" (ל"ט, טז). מה פשר השימוש בביטוי זה שכמעט ולא נמצא בשאר ספרי הנביאים? 

"הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו י"ב, ח)

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ב ר' יהושע

עת לחשות - דכתיב (ישעיה מ"ב, יד): "החשיתי מעולם" וגו',

ועת לדבר - דכתיב (ישעיה מ', ב): "דברו על לב ירושלים" וגו',

עת לאהוב - דכתיב (מלאכי א', ב): "אהבתי אתכם אמר ה'",

ועת לשנוא - דכתיב (ירמיה י"ב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה",

Pages

x