צור משולה לספינת פאר, מפני שצור היתה בנויה על אי, התרפנסה ממסחר ימי, והיתה מפוארת ועשירה מאד. גם ספינת הפאר הזו תטבע בסוף.

צור הייתה אמורה להיות משענת האמת של ממלכת יהודה במרדה, על ידי תמיכה כספית וכלכלית. בגידתה ביהודה הייתה בעלת משמעות כבדה יותר מהבגידות האחרות של עמי האזור.

בשעה שהמקדש נחרב, צור הצליחה להחזיק מעמד במצור הבבלי עליה. יחזקאל מנסה להתמודד עם הקושי האמוני שנוצר בעקבות זאת.

קובץ הנבואות על הגויים מבהיר שרק ה' הוא המנהיג את העולם.

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

עיקרם של מנהגי האבלות הוא ניחום האבלים. באסון ציבורי, אין מקום לאבלות כי אין מי שינחם

הקשר שבין עם לאלוקיו הוא כבוד לעם; ניתוק הקשר הוא החרפה. כבודו של עם ישראל הוא גם כבודו של האלוקים, ועל כן מניעת חרפה מישראל היא היא סיבה לגאולתו.

ממעמקי החורבן של המסגרת הלאומית, שהתנפצה עם חומת ירושלים – עתידה לצמוח קרן לבית-ישראל, וצמיחה זו היא הפותחת את פיו של הנביא.

The idea of the inevitability of sin can sweeten some of the most bitter, even cruel verses in the Torah. It's tragic enough that Moshe, without whom there would be no Jewish people to enter the land, is denied entry into the land even after repeated entreaties. But when God begins to tell him, in chapter 31, of the ways that the Jewish people will rebel in his absence, rejecting everything he is trying so hard to pass on to them, it seems to cross the line from tragic into torture. Moshe was obviously anxious about the possibility that this would happen. Did God need to be so blunt?

"וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם" (כ"ד, ג)