רק במציאות האלוקית ניתן לומר שהחסד והאמת מופיעים ביחד ממש, כחסד אינסופי וכאמת אינסופית, על אף הסתירה שכביכול בדבר. הקב"ה כולו טוב וכולו אמת "כי גדול עד שמים חסדך ועד שחקים אמתך" (יא). שתי המידות הללו הן שצריכות להוביל את חיינו.

"עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ בְּאַף עַמִּים הוֹרֵד אֱלֹהִים. נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהילים נ"ו, ח-ט)   

בדרך כלל, המחשבה הראשונית של האדם היא שלכל בעיה יש פתרון, והשאלה היא רק מהו הפתרון, אך הנחה זו אינה תמיד נכונה. יש חשיבות בידיעה שיש מצבים שאין להם פתרון, והדרך היחידה להתמודד איתם היא "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה" (ז) - לדלג מעל המציאות, לו היינו יכולים לכך. לפעמים עצם ההשתעשעות ברעיון של שינוי מיוחל נותנת כוח להתמודד.

מקצה הארץ מתפלל המשורר אל האלוקים. מדוע נזכרים המשורר והעם לפנות לה' רק בהיותם בגלות, במלחמה ובכאב? האמנם אלוקי ההלוויות ה', ולא אלוקי החתונות? 

מזמור ס"א נראה כתפילתו של דוד המלך לפני קרב מכריע. באמצעו של המזמור מופיעה בקשה שמפתיעה בהקשרה: "אגורה באהלך עולמים" (ה) מה פשרה? נראה שגם בשדה הקרב דוד לא ויתר על משאת חייו האמיתית.

דוד המלך מתבונן לעומק על הצרות שעוברות עליו ועל האויבים שקמים עליו, הוא מתבונן כיצד הקב"ה מוביל מהלכים, עד היכן הרע יכול להגיע וכיצד המציאות יכולה להשתנות בן רגע, ולומד מכך תובנות ומסקנות אותן הוא לוקח להמשך חייו.

מזמור ס' עוסק במלחמתם הקשה של דוד ויואב בקואליציה שמעבר הירדן המזרחי. התיאור של המלחמה בספר שמואל (ב י') שם את עיקר הדגש על העניינים הצבאיים ואילו מזמורנו שם את עיקר הדגש על האמונה והתפילה. ההשקפה הכללית צריכה להיות מורכבת מהשילוב של שני הדברים גם יחד, עם דגש לצד הרוחני.

מזמור נ"ט עוסק באירוע של בריחת דוד מביתו בעזרת מיכל. אם נתבונן בספר שמואל (א י"ט) נראה דבר מעניין – לאורך כל הסיפור דוד לא פוצה פה ולא נוקט שום עמדה מעשית. ספר תהילים משלים את החסר ומגלה שמה שעשה דוד היה לומר תהילים. מדוע דוד לא נוקט שום עמדה מעשית כפי שהוא יודע? ולמה הובילה בסופו של דבר קבלת הדין ואמירת התהילים?

Just as the counting of the years leads towards the yovel, which clearly relates to the Revelation at Sinai, so does the parallel mitzva of sefirat ha-omer express our anticipation towards Matan Torah. But wherein lies the connection between Matan Torah and the jubilee year?

Through the symbol of doves, the individual demonstrates his yearning to return to the sacred, sublime environment of the Mikdash.