בחלקים של 'עולם התורה' נהוגות שושלות של רבנים ואדמו"רים, אך קשה מאד לראות בהן 'סימן ברכה'. גדלות אמתית איננה עוברת בירושה

מה פשר בקשת המשורר "ימים על ימי מלך תוסיף" (ז)? האם המשורר הוא המלך בעצמו? והאם בכלל מדובר בבקשה?

להיכן זורמים מי החרמון המופשרים? רשות הטבע והגנים בהשראת תהילים

מהו טיבו של המזמור? האם מדובר במזמור אישי או במזמור לאומי? והאם כדאי שהאויבים ישארו בחיים וילמדו לקח או שיִכְלוּ וימותו?

כיצד יש להבין את הפסוק שפותח את המזמור "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (ב)? כיצד הבשר יכול לכמוה לא-ל?

אותם מנהיגים אמיתיים, אותם אנשים שמהווים דגל ומודל, שמנהיגים את הציבור על פי אֱמֶת מוסרית-אלוקית שבאה לידי ביטוי בדוגמא האישית ובמציאות החיים שלהם, הם אותם אלו שיוציאו אותנו ממציאות של משבר קשה לרווחה.

"יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ,
 וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ, 
 לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ" (ז-ט)

פסוקים אלו הולחנו במנגינה שלפניכם לכבוד יום הולדתו ה-71 של הרבי מליובאוויטש.

משמעותם המקורית של הפסוקים היא ברכה למלך, שיצליח לשלוט באויביו ויהיה שלום בימיו.

"הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי" (תהילים נ"ט, ב)

הנה יש שני סוגי אויבים: האחד הם העוונות, אויבי הנפש, והשני הם בני אדם, אויבי הגוף. והנה כאשר אין מהסוג הראשון אויבי הנפש בעולם, אין פחד מאויבי הגוף כי לא ישליטם ה'.

ואמר הנה הראוי הוא לסלק הסוג הראשון תחלה, אך אמנם בכל צרה הבאה על האדם לא כל כללות העוונות הם המתקוממים, כי בכל צרה מתקומם עון אחד או שנים או יותר המתייחסים אליה לנגדו ולקטרג עליו.

 Jewish law - contrary to many a misconception - is not a series of dos and don'ts, but rather an approach to looking at and living in the world.

דוד המלך מתפלל לקב"ה ומבקש שיפעל כנגד אויביו, אך מתאר תוך כדי כך כיצד המצב עדיין לא השתנה. מצד אחד יש את המישור של התפילה, התקווה והבטחון בה', אך מהצד השני יש את המציאות הקשה בה שרוי דוד. דוד המלך ממשיך להתפלל, מתוך בטחון בה', על אף שאינו רואה תוצאות.