ספר דברי הימים מציג תמונה לפיה העולם כולו מורכב משבעים אומות; מהם יצא אברהם, שממנו יצאו גם כן שבעים עמים; וממנו יצא גם עם ישראל, שהחל את דרכו כשבעים נפש שירדו למצרים, והפך לשבעים משפחות גדולות שנחלו את הארץ.

סעיפי האמנה לא ניתנו בחלל ריק והם מבטאים את הסוגיות הבוערות ביותר איתן התמודדו עזרא ונחמיה באותה התקופה.

מי היו 'אנשי הכנסת הגדולה'? ולמה היה צורך כה חיוני בכריתת האמנה?

In the Haggada we relate Rabbi Elazar ben Azaryah’s teaching: "Behold, I am like a seventy-year-old man, yet I could not convince others to recite the Exodus from Egypt at night, until Ben Zoma derived it."

Like most of the excerpts that make up our Haggada, this one has its source in the teachings of the sages of the Mishna. It appears in Tractate Berakhot (Mishna 1:5):

נעיין ברשימת הפעולות האסורות בשבת, המופיעה בפרק שלפנינו, ובמה שאפשר ללמוד ממנה, וכן נלמד על תחיית השפה העברית על ידי נחמיה.

בחנוכת החומה מתוארות שתי תהלוכות ("שתי תודות"), שיש להן דמיון לתהלוכה סביב חומת יריחו בימי יהושע. בשתי התקופות מתמודדים עם עמי הארץ ועם החשש ללמוד מתרבותם, אך בכל תקופה ההתמודדות נעשית בדרך שונה - בעוד באחת מפילים את החומות, בשניה מקדשים אותן.

כדי ליישב את ירושלים היה צורך בפעולה יזומה, כי רוב העם העדיף להתיישב בכפרים, לשם כך נבחר אחד מעשרה בגורל. מדוע דווקא אחד מעשרה? נראה כי הסיבה לכך היא שיש בהתיישבות זו השלמה למאמר העשירי של בריאת העולם. 

נחמיה קובע יום של צום וכפרה לאחר סוכות. מה פשר הדבר? ואיזה יסוד אמוני ניתן ללמוד מהתפילה שבפרקנו?

האם ראוי למנות קרוב משפחה לתפקיד? מה משמעות הרישום המפורט של כל העולים עם ייחוסם? ומה הקשר המהותי בין שיבת ציון לבין חודש תשרי?

על הרשימה המאפשרת לנו מבט מרתק על ההתיישבות בדור שבי ציון, ועל מנהיג דגול שלא מבזבז זמן על דיבורים וקובע עובדות בשטח