בפרשת השבוע אנו קוראים על מסע בני ישראל מהר סיני. לאחר חניה ארוכה של בני ישראל למרגלות הר סיני, ובניית המשכן, אנו קוראים: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" (במדבר י', לג). עתה, אנו נכנסים למסע ארוך ומפרך (העומד להתארך למשך ארבעים שנה), מסע העומד לכלול בתוכו תלונות שונות, מעט עליות ובעיקר נפילות.

באחד משיעורנו בשנה שעברה, עמדנו על הקבלת מסע זה, למסע הראשון שעברו בני ישראל - ממצרים להר סיני (המתוארת בפרשת בשלח). בשני מסעות אלו ישנן תלונות שונות של עם ישראל, אשר בנויים בדגם בסיסי דומה (בשנה שעברה עסקנו בשתי התלונות בהן התבקש משה להוציא מים מן הסלע). מעבר לתלונות הדומות, בשני המסעות נאלצו ישראל להתמודד עם אויב חיצוני שהתרגש ובא עליהם (עמלק בדרך להר סיני, והכנעני יושב הנגב בדרך שלנו, לערבות מואב).

כבר תחילת המסע, שהבאנו לעיל, ניצבת במקביל לתחילת המסע הקודם (ממצרים להר סיני). אל מול: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", קראנו שם: "ויסע משה את ישראל מים סוף... וילכו דרך שלשת ימים" (שמות ט"ו, כב). שני המסעות פותחים בהליכה של שלושת ימים, יחידה סגורה של הליכה קצרה, ולאחר שלושת הימים הללו מתלוננים ישראל על קשיי הדרך.

ברצוני להתמקד בשתי התלונות השניות שבמסע בני ישראל: בתלונה ארוכה שמופיעה בפרשת השבוע, תלונת הבשר בקברות התאוה (י"א, ד-לה), אשר נצבת במקביל לתלונה הארוכה ביותר שתוארה בפרשת הדרך הראשונה, זו שנאמרה במדבר סין.

נושא שתי התלונות הללו הוא אוכל. בתלונת ישראל במסעם להר סיני הם טענו:

"ויאמרו אליהם בני ישראל:
מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע,
כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות ט"ז, ג).

בצורה מקבילה אנו קוראים על התלונה בפרשתנו:

"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו:
מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם:
את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים.
ועתה נפשנו יבשה אין כל" (י"א, ד-ו).

בשתי התלונות, עם ישראל מתגעגע לאוכל שניתן להם במצרים, ואשר חסר להם במדבר. מבנה התלונה דומה, בתחילה טוענים ישראל: "מי יתן" - "מי יאכלנו", ואחר כך הם מזכירים את השפע הגסטרונומי שהיה מנת חלקם של ישראל במצרים, ואשר נעדר מבטנם במדבר.

אולם, דווקא השוואת שתי התלונות, מציבה באור ביקורתי את התלונה הנוכחית שמופיעה בפרשה שלנו. המצב בתלונה הראשונה - בדרך להר סיני - הוא מצב של רעב: "להמית את כל הקהל הזה ברעב". במצב שכזה, קל יותר להזדהות עם תוכן התלונה, שהרי אין זה קל לאבי משפחה לראות את ילדיו רעבים, ואין לו דבר מאכל לתת להם על מנת להשקיט את רעבונם.

לעומת זאת, בתלונה שבפרשת השבוע שלנו, טענת העם היא שמצבם במדבר הוא: "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו" (י"א, ו). אין מדובר ברעב, כי אם בתפריט! ישנו די מאכל לכל אחד במחנה, אולם לטעמם של המתלוננים אין זה תפריט עשיר דיו.

הכתוב עצמו רומז לקריאה ביקורתית שכזאת, שהרי מיד לאחר תלונת העם, לפני שהכתוב מציג את תגובת משה, הוא מוסיף: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח... והיה טעמו כטעם לשד השמן" (י"א, ז-ח). מטרת הוספה זו, המתארת את שבחו של המן, אותו עם ישראל אוכל בזמן הליכתו במדבר, מאז התלונה הראשונה במדבר סין (אותה אנו משווים כעת לתלונה זו), היא ליצור רושם שתלונת ישראל אינה מוצדקת. אמנם אין בשר במדבר, אולם בהחלט ניתן להסתפק במן היורד מידי יום ביומו. ביקורת שכזאת, לא מצאנו בתלונה במדבר סין, שהרי שם עדיין המן לא ירד, ואדרבא, כל ירידתו לא באה אלא בעקבות תלונה זו.

בדרך נוספת מעלה הכתוב ביקורת על עצם העלאת תלונה זו, בדרך לערבות מואב, על ידי ישראל. בתחילת התלונה הראשונה, הכתוב מאפיין את המתלוננים בצורה כללית: "ויאמרו אליהם בני ישראל". ואילו, בתלונה שבפרשתנו הניסוח מורכב יותר: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו". תחילתה של תלונה זו נעוצה ב"אספסוף אשר בקרבו", ורק לאחר שהם מתחילים בתלונתם, שבים ובוכים "גם בני ישראל". כותרת כזו מבקשת לרמוז שוב, כי תוכן התלונה עצמה אינו מוצדק במקרה זה, וכי ההשתוקקות לבשר הנה אמתלה לעצם העלאת התלונה.

לא יפלא אפוא, כי משה מרגיש בתלונה זו, שכוחותיו אוזלים ממנו, ובפעם הראשונה הוא עצמו מתלונן כלפי הקב"ה על הקשיים שבהנהגת העם במדבר.

שעורים ומאמרים קשורים