ביום שבו משה מסיים להקים את המשכן ולמשוח את כליו (כפי שמתואר בספר שמות), נשיאי בני ישראל מביאים "קרבן" משותף: "שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר" (ג). לגבי הצב הנזכר כאן ראו במאמרו של ד"ר משה רענן. אמנם הכתוב מכנה את מתנות הלויים כ"קרבן", אך מדובר במתנה של הנשיאים: עגלות ובקר לצרכי מסע. ה' מצווה את משה לתת ללויים את מתנת הנשיאים: העגלות והבקר יסייעו ללויים לשאת את מסעם.
שירת הבאר, היא בקשה של עם ישראל למים, היא שירתם של המוצאים מים במדבר, והיא גם שירת צמיחה של עם ישראל המוצא בתוכו, לאחר מות מנהיגיו אהרון ומרים, נביעה פנימית.
חי אני - לשון שבועה. כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקיים להם, "כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ".
הרי זה מקרא מסורס: חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ,
שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם,
Resisting the command given by Pharaoh, the midwives do not kill the Israelite newborn children. Pharaoh uncovers their subterfuge, and calls them before him to have them explain why they have not fulfilled his command.
In response, the midwives say:
“Because the Hebrew women are not like the Egyptian women: they are lively (hayyot henah). Before the midwife can come to them, they have given birth” (Shemot 1:19).