על פי חכמים המלך הנלעג בפרקנו הוא נבוכדנצאר. נבוכדנצאר היה אכזרי, עריץ וגאוותן וכולם שמחים למותו. בתחילה המתים בשאול פחדו מבואו ובסופו של דבר לעגו לו. 

נבואות הפורענות על בבל חריפות יותר מן הנבואות על שאר העמים, כדי לחזק את ההבנה כי גם המעצמה הגדולה ביותר נשלטת בידי ה', וכדי לנחם את ישראל על חורבן הבית.

נבואת ישעיהו על בבל בזמן שהיא עוד לא הייתה אימפריה מעלה שאלות - מהו חטאה של בבל? ומהי מטרת הנבואה לטווח הקרוב? התשובה לכך היא שהנבואה לא היתה ממוענת לעם ישראל אלא נכתבה כדי להילמד בבית מדרשו של ישעיהו, ותלמידיו הם שיפרסמו אותה לקהל הרחב בעת המתאימה.

"וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו י"ב, ג)

דרך משל - כמו השואב מים מן המעיין, שלא יפסקו מימיו

כי בכל עת ימצא בו לשאוב כי הוא מקור תמידי,

כן לא תפסוק מהם הברכה והישועה ויהיו בששון כל ימיהם.

ויונתן תרגם הפסוק במשל למוד החכמה כי החכמה נמשלת למים,

והמלמדים הם כמו המעיין והתלמידים הם השואבים...

בשירת הגאולה, ישעיהו מלמד אותנו להסתכל על המציאות מֵעֵבֶר להווה, להבין שמהרע ה' יביא את הטוב ולהאמין שיש באדמה מעיינות ישועה. הפסוקים האחרונים, לפי חז"ל, הם תוכחה לחזקיהו שלא אמר שירה על מפלת סנחריב. אנו למדנו מכך לקח ולכן מפטירים ביום העצמאות בשירת הגאולה.

"זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ" (ישעיהו י"ב, ה)

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד ד"ה ג ד"א תשורי

מזמור ההודיה של היוצאים מהגלות כולל שלוש הודיות: ברמה האישית, ברמה הלאומית וברמה האוניברסלית: האדם הפרטי מכיר בכך שמה שהובא עליו היה לטובה והעם כולו מתבקש להודות על הנס וגם לפרסם אותו לכל הגויים, ואל לו לחשוש מהפניה לעמים כי האוניברסליות תחזק את הלאומיות, ולא להיפך.