"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיהו כ"ד, כא)

מדרש שמואל (בובר) פרשה יח סימן א

צור, המעצמה הימית, היא סמל לעולם של סחר שאין לו שום דבר מעצמו. ישעיהו מלמד אותנו לחפש את מה שיש אצלנו, לא אצל מישהו אחר. 

ישעיהו מנבא לצור חורבן, אך החורבן יהיה מוגבל ל70 שנה. על מה נענשת צור? ובזכות מה נותן לה הנביא תקווה?

מיהו שבנא? מה היה חטאו הגדול? ומדוע לא הסתפק המדרש אפילו בצרעת על מנת להענישו?

הנביא מתאר את הרעדה שאחזה בו בגלל הנבואה הקשה. בהמשך הוא מתואר כצופה שרואה את המהפכה העתידית ומחכה לבשורה, שמתוארת במשא דּוּמָה. 

הפרק מלמד אותנו שהנבואה איננה תמיד בהירה לנביא, ולא תמיד יוצרת אצלו וודאות. לפעמים נשארות אצלו שאלות ותהיות.

נבואת ישעיהו על מצרים התגשמה כמעט במלואה ועל כל פרטיה. כיום, אנו מחכים להתגשמות חלקה האחרון של הנבואה - נבואת המסילה - מסילה של שלום וברכה שתחבר את ישראל עם השכנים מצפון ומדרום. 

הנביא מנבא נבואה על ארץ רחוקה - ארץ צלצל כנפיים, ומציב לנו ייעוד לפרסם את דבר ה' ואמונתו בעולם. עלינו לעסוק בשיח תרבותי-רוחני גם עם מדינות רחוקות ממנו, כגון סין והודו. כבר היום אנו רואים שגם ממרחקים גיאוגרפיים ותרבותיים ניתן לדלות שי שיובל לה', ועוד חזון למועד.

ביהודה שמחו על מפלת ארם מבלי להבין שבעקבותיה יגיע האויב האשורי החזק יותר. בדומה לכך, מפלת עיראק והתמוטטות סוריה, היום, מביאות עלינו איום חמור יותר: האיום האיראני. הנביא אז, ואנשי התורה והרוח היום, תובעים להסיט את הדיון אל שדה החינוך, התרבות והרוח שמשם תבוא הישועה.