המדרש בויקרא רבא, כמו פרקנו, מאתגר אותנו עם משמעויות - לא כל מה שנראה טוב הוא אכן כזה. דווקא המציאות שנראית כפורחת יכולה להסוות מאחוריה את העונש והמצב הקשה.

פרק י"ב הוא המשך ישיר של הנבואה מהפרק הקודם.

במחצית הפרק הקודם הנביא תיאר קיבוץ גלויות מארצות שונות, שתהיה משמעותית וגדולה כמו יציאת מצרים. בפרקנו הנביא מביא מזמור הודיה לה' בו הוא מתאר את גדולתו של ה' ומודה על הישועה הגדולה שעשה עם ישראל. בשירה מופיעים פסוקים המוכרים לנו, כמו למשל: "הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה' וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה", פסוק שנאמר בהבדלה במוצאי שבת. "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו" (ד), פסוק מקביל מדברי הימים שנאמר בכל תפילת שחרית.

המלך באחרית הימים (א-י)

ישעיהו בקטע זה מנבא על מצב עתידי, בו ימלוך מלך מבית דוד שיביא לשלום ולצדק בעולם. המלך העתידי מתאפיין בחוש צדק "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ה). שפיטת הצדק שלו תביא שלום בעולם "וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ" (ו). הנביא אף מסיים את הנבואה בכך שהמלך ההוא יהיה "עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (י). חלק מהמפרשים סבורים שישעיהו מכוון לחזקיהו.

המשך הנבואה הקודמת (א-ד)

בסוף הפרק הקודם הנביא תיאר את חורבן ממלכת ישראל והשתמש בפזמון "בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה", שמופיע גם בסוף הפסקה הזאת (ד). בפסקה זו הנביא בעיקר מבקר את ממלכת ישראל על חטאיהם.

אשור וגאוותה (ה-טו)

פרקנו נחלק לשני עניינים שונים: בחלק הראשון הנביא מתאר תהליך של גאולה ובחלקו השני הוא מתאר את חורבן ממלכת ישראל.

גאולה (א-ו)

לא כל הצדיקים הם בבחינת אברהם אבינו, מלאי עשייה, פעלתנות ויצירה. יש מבני אישיות נינוחים יותר ויש תקופות ומצבים הדורשים נחת רוח. מנח, הצדיק הנינוח, אנו לומדים שיש שיש ערך וחשיבות גם לנינוחות, לנחמה, למציאת חן, לקורטוב של נחת. 

ישעיהו לועג למלך בבל על המחשבה כי הוא יכול להתחרות בה', ומגיב לגאוותו בחומרה רבה יותר מגאוות שליטי גוים אחרים.

שירת הגאולה שבפרקנו מתחלקת לשתי שירות תודה שונות - האחת תודה ממוקדת על הישועה וההצלה, והשניה תודה כללית ונצחית, המהללת את ה' על עצם גדולתו ועל שכינתו בציון. מה ניתן ללמוד מכך לחיינו?

בנבואתו על 'החוקקים חקקי און' מגלה לנו ישעיהו כי למרות התיקונים הדתיים שהתרחשו בימי חזקיהו, העם עדיין לא היה מתוקן מבחינה מוסרית וחברתית. לכן לא עמדו לו לעם זכויותיו בהצלת ה' אותו.

בתוך נבואתו הקשה על מואב זועק ישעיהו גם את זעקת לבו על גורלם הקשה של מואב. המדרש מדגיש את יתרונם המוסרי של נביאי ישראל, הרגישים גם לצרת הגויים ולכאבם.