פרקנו נחלק לשני חלקים. בחלק הראשון יש תיאור פורענות הכולל לעג ובוז למצרים. בחלק השני יש חמש פסקאות (שנפתחות ב"ביום ההוא"), העוסקות בשינויים שיחולו במצרים לאחר הפורענות ויחסה לישראל ולא־להי ישראל.

פורענות על מצרים (א-טו)

אברהם, ביחסיו עם לוט שעוזב את ביתו ואת דרכו, מלמד אותנו כיצד להתמודד עם הניסיון הקשה של עזיבת בנים ותלמידים את דרך הבית והקהילה.

"כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם" (ישעיהו ל', טו)

ויקרא רבה (וילנא) פרשת ויקרא פרשה ג סימן א

שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת,
שנאמר: "בשובה ונחת תושעון" (ישעיה ל', טו). 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בחקותי סימן ה

הביקורת של ישעיהו כנגד המנהיגים היא לא על הבחירות הפוליטיות שלהם, אלא על הבחירה בדבר הנוח על פני הדבר הנכון.

פרק כ"ט מתאר את החורבן שיגיע על ירושלים על ידי ה', זאת משום שתושביה מקיימים את המצוות כ'מצוות אנשים מלומדה' בלי ראייה רוחנית ובלי תבונה. אך בסופו של דבר, כך מנבא ישעיהו, העיניים, האוזניים והלבבות יפתחו ותועים ילמדו בינה, וירושלים תחזיר לעצמה את מלוא קומתה.

בתחילת הנבואה מתואר עוורון של תושבי ירושלים ובסופה מהפך - עיני העוורים תפקחנה. מתברר שהעוורון נובע מעושר המסמא את העיניים. 

עונשו של גנב חמור מעונשו של גזלן, משום שהוא מרגיש שאף אחד, כולל ה', אינו רואה אותו. יש בכך גם בעיה חברתית - התודעה ש'אם לא נתפסתי הכול בסדר', מרסקת את יסודות החברה.

איך מתאר הנביא רצף של פקודות והוראות? האם כדאי לשהות בפִּנַּת יִקְרַת? והאם החָרוּץ מומלץ לדישה של הקֶצַח? מילים וביטויים מהפרק

ישעיהו מוכיח את החברה הגבוהה שבה ההנאה היא תכלית הכול ומתוך כך היא נגועה בשחיתות מוסרית וחברתית. את האשמה מניח ישעיהו לפתחה של ההנהגה ורואה בה את האחראית למצבו של העם.

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ׃ וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה" (ישעיהו כ"ח, ה-ו)

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב

עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק,

שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי [ולצפירת תפארה לשאר עמו]..."

מאי [=מהי] "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"? - לעושין צביונו ולמצפין תפארתו.