פרקנו פותח חטיבה חדשה, נבואות הוי (כ"ח-ל"ג). בניגוד לחטיבה הקודמת, חטיבת פרקים זאת הרבה יותר מובנת הן מבחינת סגנון ולשון הנביא והן מבחינת הרקע ההיסטורי של הנבואות.

חורבן ממלכת אפרים (א-ד)

בפסקה הראשונה הנפתחת במילת הקינה "הוי" הנביא מתאר את חורבן ממלכת אפרים השיכורים. הנביא מתאר את האויב שיבוא על אפרים כמים שוטפים, שישטפו את ממלכת ישראל.

נבואת תוכחה על ירושלים (ה-כב)

הפרק פותח בתיאור שה' יפקוד בחרב קשה וגדולה "עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת־הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". נדמה שיש כאן מטאפורה לעם גדול וחזק, כמו הלויתן, הנחש עקלתון והתנין. ייתכן כי פסוק זה שייך בעניינו לפרק הקודם.

משל הכרם (ב-ה)

בניגוד למשל הכרם שמובא בתחילת הספר, משל הכרם שבפרקנו מציג שה' שומר על הכרם והיא לא בוגדת בו. השמירה הצמודה של בעל הכרם (ה') על הכרם (ישראל) מובילה לפריחה ולשגשוג של הכרם "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה" (ו).

פרק זה קשה לחלוקה ברורה והפרשנים התלבטו כיצד להתייחס אליו, בעיקר בגלל שינויים בגוף, פתיחות רבות שנראות כמו פסקות עצמאיות. ננקוט כאן בגישה מסוימת, על אף שניתן לחלק את הפרק בצורה אחרת.

בטחון בה' (א-ו)

פתיחת השיר היא: "בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר־הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה עִיר עָז־לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל. פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי־צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (א-ב). לאחריה יש קריאה לבטוח בה', מכיוון שה' ישפיל את כל הנשגבים.

הצדיק והרשע (ז-י)

שיר הודיה על ישועה (א-ה)

השיר נפתח בקריאת הודיה "ה' אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" ולאחר מכן ישנו פירוט על הישועה: ה' הפך עיר חזקה לגל (אבנים), עיר בצורה ל"לְמַפֵּלָה" (ב). בסוף השיר ה' מתואר כמי שהכניע את האויב.

"משתה" לעמים (ו-ח)

ישעיהו מנבא שה' יאסוף מחדש את בניו ויחדש את הקשר עימם. ה' יסלח לישראל, יסיר את המחיצות בינו לבינם, יקרא להם לשוב בתשובה ויחזיר אותם לארץ.

הנביא מדגיש שוב ושוב את שלטונו של ה' על הכול, כולם יצירי כפיו, יהודים וגויים, ולכן כורש המלך הפרסי יכול להיות משיח.

בנבואה זו יחסי ה' וישראל הם יחסים של אב ובן - ה' כואב על כך שבניו אכזבו אותו אך הוא לא יעזוב אותם - הוא יאסוף אותם מכל הגלויות וימחה את פשעיהם.

ישעיהו הנביא מתאר את אכזבת ה' מעם ישראל ומוכיח אותם, אך יחד עם זאת בו בזמן הוא מתאר גם את אהבת הקב"ה, רחמיו וסליחתו על החטאים.

"הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא" (ישעיהו מ"ב, א)

רובי המפרשים אמרו כי "עבדי" הם צדיקי ישראל

ויאמר הגאון כי הוא כורש,

והנכון בעיני שהוא הנביא, והוא מדבר בעד נפשו

כאשר הזכיר "ונתתיך לאור גוים" (ישעיהו מ"ט, ו), "ואתנך לברית עם" (שם, ח).

"נתתי רוחי" - רוח נבואה 

"משפט" - אלה העתידות, כל אשר יקרה לכל גוי, יוציאנו,

ולפי דעת הגאון, כי כורש יהיה מלך צדק.

פרקנו פותח חטיבה חדשה בספר ישעיהו. פרקים כ"ד-כ"ז הם בעיקרם נבואות חורבן ותשועה שמשולבים בהם תפילות ושירי הודיה. לעיתים מכנים נבואות אלה "נבואות אחרית הימים" בגלל היסודות האפוקליפטיים־אסכטולוגיים שבהן. קשה לקבוע מתי נאמרה הנבואה ולאיזה זמן היא מכוונת.

פרקנו עוסק בהתמוטטות העולם שבסופה תבוא המלכת ה'. על אף הניסיון, נדמה שקשה לחלק את הפרק לפסקות מובהקות, והפסוקים נראים כנמשכים זה אחרי זה. אחד המאפיינים הייחודיים של הפרק הוא שהמסר של הנבואה משתלב היטב עם צורתה: הנביא חוזר על מילים דומות, לשון נופל על לשון, וצלילים חוזרים שמגדילים את הפן הדרמטי בפרק.