פרק ז' מלא בדברי תוכחה על שבט אפרים. אבל שבט אפרים זה גם כל אחד מאיתנו. יש כאן בפרקנו מוסר כללי לאדם, מוסר שנוגע בזהותו האישית של האדם ובמודעות העצמית שלו.

נבואות הושע על קשייהן וחוסר בהירותן מספקות לנו חלון הצצה לנבואות בניב אחר, הניב הצפוני.

כנסת ישראל מבקשת מהאל שיהיה לה כגשם, אך הוא מסרב ומבטיח להיות לה כטל (י"ד, ו). מה פשר הדו-שיח? ומה ניתן ללמוד מכך על הקשר הראוי בין ה' לעמו?

הברית עם הקב"ה כרוכה לעיתים בכאב, אך היד המכה היא גם היד החובשת: "כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ, וְיַחְבְּשֵׁנוּ" (א). אברהם אבינו הוא האדם שמצליח להתרומם מכאב ומוויתור פרטיים, ולראות את תמונת הברית הגדולה, המחייה.

בפרקנו מוכיח הנביא את הכוהנים והמלכים על כך שהיוו פח ומכשול לעם. הם שהיו אמורים להתוות לעם את הדרך הטובה לכדו את העם במעשיהם הרעים. חכמים דרשו כי המדובר הוא על ירבעם בן נבט שברוב גאוותו הושיב משמרות בדרכים כדי למנוע את עם ישראל מלעלות לרגל וכן על הכוהנים שהיו בימיו שאף הם היו שותפים למעשיו.

בכתוב אחד המקדש מצטייר כמקומו של האל, ואילו בכתוב שני, המופיע בפרקנו, אלוקים עוזב את העולם כדי לשוב אל מקומו הנמצא אי שם. אז היכן באמת מקומו של האל?

הושע פעל בממלכת ישראל בתקופת האנרכיה שאחרי ימי ירבעם השני, וניסה למנוע את החורבן המתקרב. הוא דורש מהעם אבל גם מציע מודל חדש להסתכלות על מערכת היחסים עם אלוקים.