גאולה (א-ג)

ספר הושע פותח את ספרי תרי עשר. לפנינו שנים עשר ספרים קצרים, מתקופות שונות ובהקשרים היסטוריים אחרים שאוגדו לכדי קורפוס אחד. המשותף לכל הספרים הוא שמדובר בספרי נבואה (או במקרה של ספר יונה: ספרים על נביאים) ובהיקף המצומצם של כל ספר (למשל ספר עובדיה עם פרק אחד בלבד).

לפי הכותרת של ספר הושע, תקופת נבואתו מקבילה פחות או יותר לנביא ישעיהו: "דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (א). בניגוד לנביא ישעיהו, הושע ניבא בעיקר לממלכת ישראל ולא לממלכת יהודה.

על הפסוק "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (יב) אומרים חכמים כי גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. ננסה להבין מדוע.

בפרקנו מתאר הנביא הושע את האכזבה הגדולה של הקב"ה מהיחסים בינו ובין עמו – היחסים שהתחילו בגאות, בהפתעה ובציפייה גדולה ירדו לשפל בעקבות מעשיהם של ישראל, והאהבה כמתואר בדברי הנביאים לא האריכה ימים.

נבואתו של הושע בפרקנו נאמרת כנראה מספר שנים לפני גלות שומרון. אך נראה שהעם לא העלה על דעתו את האפשרות של יציאה לגלות.

לאדם יש שני יצרים – טוב ורע, ועליו לשאול את עצמו למי הוא נותן את המושכות ואת מי הוא מושיב מאחור, בעגלה הרתומה.

פרק ח' הוא המשכו הישיר של פרק ז' ואנחנו נמצאים כעת במאפיה השרופה. התקופה היא תקופתו של הושע בן אלה והנביא הושע צועק ומקונן. הוא מתאר את האנרכיה בישראל, המלכים שהמליכו העם מדעתם, ההתרחקות מהמסורת, העגלים בהם דבקו, והאפסיות של ישראל בעיני אשור. והתחושה הכללית היא שאין יותר עם מי לדבר. עם ישראל כבר במדרון למטה ואין לאן לרדת יותר.