מִכְתָּב הוא לאו דווקא מכתב ששולחים בדואר, וסוּס לא קשור דווקא לאורווה. מילים וביטויים מהפרק

האם הדימוי הקובע ביחסי ה' עם עמו הוא כיחס איש ואישה או כיחס אב וילדיו? האם יוכלו לשוב מגלותם?

כנסת ישראל חשה כאשה עזובה וחסרת כל תקווה לישועה. אולם הקב"ה אומר לה כי הוא מעולם לא שכח אותה אלא תמיד היא לנגד עיניו: "הן על כפים חקותיך" (טז).

ישעיהו מיוחד בנכונותו לצאת לשליחות הנבואית, ואומר "הנני שלחני" (ו', ח). אולם, גם הוא נתקל בקשיים: "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים" (ו), מפני שקשה לאנשים לשמוע את האמת.

הנבואות מפרק מ' ואילך אינן שייכות לימי בית שני (בניגוד לדעה הרווחת במחקר), אלא שייכות לתלמידיו של ישעיהו שניבאו עוד בימי בית ראשון. אחד מהם מצוטט בתחילת פרקנו.

החטא אינו מהותי לעם ישראל אלא מקרי ולכן סופו להישכח. לעומת זאת הקשר בין ה' לישראל הוא מהותי ולכן לא ישכח לעולם. עם ישראל ימשיך לנצח להוות את עמוד השדרה של ההיסטוריה האנושית.

קשיות העורף של עם ישראל הראתה את הצד האפל שלה בסוף ימי בית ראשון, עם חיבוק אשור ובבל ופסילי אליליהן. אך רק עם קשה עורף מסוגל להוציא מקרבו נביאים כאברהם וכמשה, שותפים לבורא עולם בהנהגת עולמו.

חטאי הגאווה הם הגורמים לשליטים, רובם ככולם, להתעלם מחוק ההיסטוריה החורץ גורלות ביד ה'. 

"גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל" (ד) - שם ה' משתנה במהלך התנ"ך בהתאם לפעילותו בהסטוריה. השם "קדוש ישראל" מופיע בישעיהו במצב שבו המלכות כושלת אבל שכינת ה' עדיין מחוברת לישראל מתוך מחויבות לברית ביניהם.

רעיון מחיית עמלק מעלה לא פעם חוסר נוחות ותמיהה - האם יתכן שעמלק נענשים על מעשי אבותיהם?! האם זה מוסרי להשמיד אותם בשל כך? קריאה היסטורית נכונה של פרשת המלחמה של שאול בעמלק ובדיקת ממצאים ארכיאולוגיים ברמת נגב באותה התקופה שופכים אור על שאלה זו.