לשון הרע פעולתה כחץ שנורה מקשת שאין שום דרך להחזירו. כך בימי ירמיהו ואלף אלפי מונים כך בימינו, בשעה שבהקשה קלה על המקלדת ניתן לשלוח את חץ לשון הרע מסוף העולם ועד סופו.

יאשיהו היה התקווה הגדולה, אולם מרגע שהתנפצה נותרנו עם כישלון קטן, כישלון גדול וכישלון עצוב. ומה יהיה על העתיד?

קיומה של הממלכה מותנה בעשיית משפט וצדקה. אמנם ירושלים לא היתה כסדום, אלא התנהלה לפי חוקים, אך כנראה שהפעילו את החוקים בנוקשות, ולא נתנו מקום לאנשים הנדכאים.

אחרי שנְבוּכַדרֶאצַר השתלט, התחיל פרק הזמן של העונש, ורק כניעה וקבלת הדין יעשו את רצון ה'. כמה קשה לשמוע דברים כאלה – אין עוד מקום לתיקון ולא לתשובה, וגם לא לתפילה – פשוט עבר הזמן.

אנשי ירושלים היו בטוחים בעצמם, מפני שהיה להם נשק, והעיר היתה מבוצרת היטב. אולם, ירמיהו מבהיר להם שה' יכול להפוך את הקערה על פיה, ולהלחם נגדם. 

המסכת השנייה של נבואות ירמיהו מצטיינת באי סדר - שיר הודיה נדחף בין זעקה נואשת אל ה' לבין קללת יום ההולדת. מה זה הבלאגן הזה?

בפרק כ' ירמיהו "מאשים" את ה' שהוביל אותו לשליחות כנגד רצונו. ירמיהו מנסה "להתפטר", אך אינו מצליח, והוא נאלץ להגיד את דבר ה' בעל כרחו. לכן הוא מקונן על חייו. 

ירמיהו מקבל בתחילת דרכו הנחיות לתקופת נבואתו: לנתוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע (א', י). זהו המפתח להבנת נבואות ירמיהו. רוב נבואותיו הן נבואות חורבן, אך יש לו גם נבואות נחמה. המסר שלו הוא שגם כאשר נמצאים בזמן של קושי ופורענות צריך לראות את פוטנציאל הנחמה.

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

דווקא הגולים זכו והובטח להם שלא יחוו את הפורענות האמיתית שעתידה לבוא על הנשארים בארץ. מדוע דווקא הם זוכים לתקווה ולנחמה?