"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" (ירמיהו כ"ב, י)

מצודת דוד ירמיהו כ"ב פסוק י

אל תבכו למת - אין ראוי לבכות על מי שמת בארצו ונקבר בקברי אבותיו.

ואל תנודו לו - כן דרך המקונן להניע בראשו דרך אבל וצער.

בכו בכו להולך - אבל בכו על ההולך מארצו בשבי...

שתי נבואות בפרקים שלפנינו משתמשות במוטיב הכלי השבור אך המסקנות בשני המקרים הפוכות.

ירמיהו רואה בצדקיהו את מלך המשיח שבימיו תבוא הגאולה, אך לבסוף מתרחש ההיפך הגמור.

23 שנה ירמיהו הזהיר והוכיח. אבל מרגע זה, שנת ההכרעה במלחמת העולם העתיקה, אי אפשר עוד לשנות דבר בהיסטוריה, הזמן לתיקון ולשינוי עבר וחלף.

בשנה הרביעית ליהויקים החל נבוכדנאצר את מלכותו ובכך החלה גזירת השעבוד לבבל, אך יחד עם זאת עדיין נותרה האפשרות לשנות את עומק השעבוד. אם ישמעו לדבר ה' - יעברו את השעבוד בקלות. אם יתנגדו לדבריו – יבוא חורבן קשה יותר.

בסרטון נצפה בממצא ארכיאולוגי מרתק של גת מתקופת התלמוד, המהווה עדות חשובה ליישוב היהודי שהיה במקום. בנבואתו מתאר ירמיהו את העידוד לו זוכים הדורכים בגת, אך בדמיונו הנבואי הופך הנביא את הגת למשהו אחר שונה בתכלית.

מדוע לא יְיַצגוּ התאנים הטובות את השארית בארץ, והתאנים הרעות את הגולים, שלא יראו עוד את ארץ מולדתם?

גלות יהויכין היתה מכה קשה לעם שחשב שירושלים היא בלתי מנוצחת בהיותה עיר ה'. בעקבות זאת, העם חשב שמי שגלה אבד, ומי שנשאר בירושלים ימשיך את עם ישראל. הנביא טוען שהישועה תצמח דווקא מהגולים.

הסוג המנאף, הסוג המרדים, הסוג החולם והסוג המתחכם והקשה ביותר לאבחנה. המדריך המלא לנביאי שקר.

נביאי השקר היו אנשים גדולים, הידועים כנביאים, שראו משהו אמיתי, אך פירשו אותו לפי נטיית לבם. ההפרדה בין דבר ה' האמיתי לבין האג'נדה של האדם היא נסיון קשה הן לנביא עצמו והן לשומעיו.