המזמור מדבר על עבודת ה' בלילות ויתכן שהכוונה לשמירת המקדש, תמיד של שחר ושמחת בית השואבה. שלושת הפסוקים שבמזמור מכוונים כנגד פסוקי ברכת כוהנים, שהיא ברכה לישראל אך גם ה' מתברך מכך.

המזמור מזכיר את שני האחים המנהיגים האידיאלים - משה ואהרון, ומתמקד באהרון. משיחתו בשמן מסמלת מצד אחד עליונות ומצד שני את יכולתו "לרדת", ולחדור לכל השכבות הנמוכות, לפשוטי העם, ולחבר בין האידיאלים לבין כל שכבות העם.

מתוך החלטתו של דוד שלא להוציא את ארון ה' ממקומו במרד אבשלום מתברר שבחירת ירושלים והמקדש כמקום השכינה היא נצחית בבחינת מנוחה עולמית, זאת לעומת מלכות בית דוד שמנוחתה מותנית בשמירת המצוות.

דוד רוצה להגיע לקשר עמוק וקרוב עם ה', קשר שאינו רק תועלתני, אלא קשר של דבקות אמיתית אידיאלית, כתינוק הנשאר קרוב לאימו לא רק בזמן שהוא זקוק להזנה אלא גם לאחר מכן.

מה הם המעמקים שמהם פונה המשורר אל אלוקיו? ניתן לפרש כי מדובר על מעמקי הגלות, אפשרות אחרת היא לפרש כי מדובר על מעמקי החטא, זאת על רקע עשרת ימי תשובה בהם נאמר המזמור. ה' הוא מקור הסליחה, והאדם יכול לחזור אליו בכל מצב.

העמים שונאי ישראל הם חסרי שורשים, ולכן יעלמו מן העולם. לעומת זאת עם ישראל הוא בעל שורשים עמוקים ולכן ישאר נצחי, ודרכו יהיה זיכרון ותיקון לתרבויות שעברו מן העולם.

מזמור קכ"ח מלמד אותנו שהאדם שהוא ירא ה' באמת צריך לחתור לטוב הכללי של כל עם ישראל, אך לפני כן וראשית כל, עליו לדאוג לבני ביתו.

המזמור משבח את ירא ה'. מה ההבדל בין ירא ה' לירא אלוקים? מה פשר הדימוי של הבנים לשתילי זיתים? ומה פשר הדימוי של האשה לגפן?

לקח חשוב מהחורבן הוא שניתן לבנות את בית המקדש רק על יסוד של נאמנות לדבר ה', כשבאים בשם ה'. באותו אופן ה' הוא שנותן לאדם עושר, חכמה וגבורה.

בימינו אנו זוכים לראות את חלום שיבת ציון בהתגשמותו. במזמור שלפנינו השבים מנהלים דו שיח עם אותם אלה שלא שבו. הגולים אומרים "הגדיל ה' לעשות עם אלה" (ב) - עם אותם ששבו לארץ. והשבים לארץ אומרים "הגדיל ה' לעשות עמנו" (ג). השבים לארץ מתפללים שהשיבה תהיה כאפיקים בנגב, כשטפון גדול.