הפרק מצייר את דמותו של הצדיק הארצישראלי: אדם שלא מנותק מהעולם, גומל חסדים ומעורב עם הבריות. ננסה להבין מהי המשמעות של "משמועה רעה לא יירא" (ז) וכיצד הצדיק מתמודד עם אתגרים וקשיים. 

יהודה עמיחי מתאר את זכרונות ילדי הלוויים מהמקדש, ומתכתב עם המזמור "על נהרות בבל", שגם בו יושבי הגלות נזכרים במקדש. מצד אחד המשורר מתאר בצורה נועזת ילדים המשחקים בחופשיות, ומצד שני, בשירו המקדש הופך לחוויה קיומית. 

מזמור קל"ז מתאר שלבים שונים בתהליך האבל הלאומי שעבר עם ישראל לאחר החורבן. שלבים אלו מקבילים לשלבי האבל שעובר האדם הפרטי שחווה אובדן.

במזמור שלפנינו 26 פסוקים שכל אחד מהם מסתיים במילים "כי לעולם חסדו". מה פשר העניין? הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין כי מי שמסוגל לעמוד בדין ולא לקבל מתנת חינם זהו חסד אמיתי. אלא שבמשך 26 דורות לא היה ראוי העולם לעמוד בכך ולכן הונהג במידת החסד - "כי לעולם חסדו". רק לאחר מכן הופיע החסד במלוא שלמותו כשניתנה התורה שהיא במידת הדין.

כשהאלילות שלטה היה צורך להדגיש את אחדות הא-ל, המתגלה בכל התחומים: "בשמים ובארץ בימים וכל תהומות" (ו). 

המזמור מדבר על עבודת ה' בלילות ויתכן שהכוונה לשמירת המקדש, תמיד של שחר ושמחת בית השואבה. שלושת הפסוקים שבמזמור מכוונים כנגד פסוקי ברכת כוהנים, שהיא ברכה לישראל אך גם ה' מתברך מכך.

המזמור מזכיר את שני האחים המנהיגים האידיאלים - משה ואהרון, ומתמקד באהרון. משיחתו בשמן מסמלת מצד אחד עליונות ומצד שני את יכולתו "לרדת", ולחדור לכל השכבות הנמוכות, לפשוטי העם, ולחבר בין האידיאלים לבין כל שכבות העם.

מתוך החלטתו של דוד שלא להוציא את ארון ה' ממקומו במרד אבשלום מתברר שבחירת ירושלים והמקדש כמקום השכינה היא נצחית בבחינת מנוחה עולמית, זאת לעומת מלכות בית דוד שמנוחתה מותנית בשמירת המצוות.

דוד רוצה להגיע לקשר עמוק וקרוב עם ה', קשר שאינו רק תועלתני, אלא קשר של דבקות אמיתית אידיאלית, כתינוק הנשאר קרוב לאימו לא רק בזמן שהוא זקוק להזנה אלא גם לאחר מכן.

מה הם המעמקים שמהם פונה המשורר אל אלוקיו? ניתן לפרש כי מדובר על מעמקי הגלות, אפשרות אחרת היא לפרש כי מדובר על מעמקי החטא, זאת על רקע עשרת ימי תשובה בהם נאמר המזמור. ה' הוא מקור הסליחה, והאדם יכול לחזור אליו בכל מצב.