לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה:

"טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת [עניים] עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים" (משלי ט"ז, יט) 

הנה יותר טוב לאדם הוא שיהיה שפל רוח ויתחבר עם הענוים והשפלים

משיהיה מתחבר עם גאים ויחלק שלל עמהם במה שנצחו במלחמה, אשר היתה גאותם סבה לה,

וזה כי אם יִקְרֶה מזאת התכונה טוב בקצת העתים

הנה יִקְרֶה ממנה רע בעתים רבים

והנה חלקם השלל הוא גם כן לנקמה מהם

כי זה שירגלם בזאת התכונה הפחותה

ויהיה זה סבה שיחולו עליהם רעות גדולות.

בלשון המקרא, הלב הוא משכן השכל ולא משכן הרגשות. לכן אדם 'חכם לב' איננו אדם רגיש אלא אדם חכם ונבון.

לפני כל שבר (אסון) שבא על האדם, ודאי התנהג בגאווה שגרמה לו לטעות וליפול, ולפני כל כישלון, בהכרח הרגיש גובה רוח.

בחזרת הש"ץ בתפילת מוסף של ראש השנה ויום כיפור, החזן אומר תפילה בה מופיע פסוק ממשלי ט"ז: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (א), שמשמעותו היא שלאדם יש הרבה מחשבות, כוונות ובקשות בלבו, וה' הוא שעוזר לו להוציא את הדיבור בצורה הנכונה וללא מכשול. 

בתפילה זו החזן מבקש שהתפילה תצא מפיו, ומפי כל הציבור, בצורה הטובה ביותר, כך שתהיה ראויה להתקבל.

ספר משלי מייעץ לנו בפרקנו כיצד לשפר את מצבנו הנפשי והגופני.

"תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה" (משלי י"ג, יב)

כי האץ להעשיר דעה חסר, וכל ימיו תמיד חיי צער בתוחלת ממושכה, יגע ושואב רוח, רודף להעשיר ולהשיג ואין. כי אין אדם יוצא מעולמו וחצי תאותו בידו. כי לא נאמר אשר התאוה תאות אלף כסף בהגיעו לסך ההוא נשלמה תאותו, ואחרי כן מיחל תוחלת אחר לכסף משנה. רק הכל תוחלת אחת ממושכה, כי גם בראשון לא גמר בלבו לשמוח... נמצא הכל תוחלת אחת בלתי נגמרת והוא מחלה לב באמת, כי לדאגה תהפך.

בפרק ז' מופיע משל האשה הזרה המדיחה את האדם לדרך רעה. נסביר את הנמשל על פי הרמב"ם, כאזהרה לאדם שלא ימשך יותר מדי אחרי הצדדים החומריים, וישקיע יותר בצורה - ברוחניות.

מה עומד במוקד - הרצון המוסרי של כל אדם ישר, האמונה הדתית-מוסרית במצוות ה', או התבונה האנושית המציבה תמרורי אזהרה?

כיצד מתנהג בן חכם החושב על העתיד, כיצד מתנהג היפוכו ומה היא פסגת הטוב ההורית.