רוצה מערה? קח את כל השדה

 

בפרק הזה אנו מוצאים את אברהם משתחווה פעמיים לפני עם הארץ, בני חת. איך יכול אברהם אבינו להשתחוות לפני עם הארץ? את זה יכולים לשאול רק עמי ארצות שאינם יודעים שהביטוי 'עם הארץ' בתורה אין לו דבר וחצי דבר עם עמי ארצות שבלשוננו. 'עם הארץ' שבתורה, במקרא, פירושו האנשים החשובים, בעלי הנחלות, בעלי האדמות, בעלי הזכויות. מי לא יודע שבעלי אדמות הם בעלי נכסים ובעלי זכויות. אברהם הוא נשיא האלוהים בעיני בני חת אבל אין לו זכויות באדמה, הוא גֵר ותושב. הוא מבקש לקנות בכסף מלא את מערת המכפלה בקצה שדהו של עפרון החִתי כדי לקבור את שרה.

בני חת אמרו לאברהם: למה לך - "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ" (ו). עפרון יאמר לו על השדה והמערה, "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ" (יא), ואחר כך גם יאמר לו "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא" (טו)? כאילו בא אדם לקנות דירה ואומרים לו: אתה יכול לקנות את כל המגדל אם אתה רוצה, או את כל הגבעה הזאת.

ברגע שאברהם שמע את "השדה", התהפך סדר העדיפויות – לקנות שדה בארץ ישראל ולו אפילו שדה טרשים הופך לעדיפות ראשונה. קבורת שרה הדחופה, נדחתה לרגע קט כדי לקנות שדה עם "הָעֵץ ... אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב" (יז). זו הפעם הראשונה והיחידה שהוצע לאברהם לקנות שדה. "ארץ ארבע מאות שקל כסף" (טו) ? אין בעיה. אברהם מוציא את זה ישר על המאזניים. עובר לסוחר, ומכאן ואילך לא מדובר רק על מערת המכפלה, אלא על השדה והמערה. 

הפרק הזה בא לתת לאברהם ולזרעו אחיזה בארץ לא רק בקברי אבות, אלא קודם כול בשדה נחלה.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ההבדל בין צדיק לנביא

 

שרה מול אבימלך כמו מול פרעה. אישה יפה הם לוקחים. מימי דור המבול זה הרגל ההשחתה של המלכים והשליטים וכל בעלי הכוח. אבל אבימלך היה בכל זאת שונה. אבימלך הרגיש שיש בעיה, יש מחלות שלא אפשרו לו לגשת אל שרה. והוא אמר לפני הא-לוהים בחלום, בדומה למה שאמר אברהם על סדום – "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִֹיתִי זֹאת" (כ, ד-ה).

א-לוהים לא דיבר עם פרעה ולא עם כל השליטים האחרים, אבל עם אבימלך הוא דיבר.

א-לוהים לא אישר לו ניקיון כפיים כי הוא לקח אותה, אבל הוא בהחלט אישר לו תום לבב – "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִֹיתָ זֹּאת" (כ, ו), ולכן הוא פתח לו פתח – "הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (כ, ז).

אבימלך השיב את שרה לאברהם, ערך להם חופה ("כסות עינים", כ, טז) על חשבונו, ונתן להם לשבת במקום שירצו. אברהם התפלל לרפואת אבימלך וביתו.

כאן אנחנו לומדים על מדרגת אברהם. אברהם לא מוגדר בתורה כצדיק ולא כסופר צדיק, אלא כנביא. מה פירוש נביא? מי שמתפלל בעד אחרים, אפילו בעד אלה שפגעו בו.

איוב (בפרק האחרון בספר), השם גילה לו את הסוד הזה – תתפלל בעד הרֵעים שפגעו בך ואז תיגאל מייסוריך – "וה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מב, י).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק כ"א

איסורי טומאה ונישואין לכהנים (א-ט)

הכתוב פותח באיסור הטומאה של הכהנים "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (א), אך ישנה הסתייגות: לבני משפחה, הכהן יכול להיטמא. בכל מקרה מנהגי אבלות כמו שימת קרחה בראש, גילוח הזקן ושריטת הבשר – אסורים. לאחר הדיון בטומאת הכהנים הכתוב עובר לדיני נישואין: לכהן אסור להתחתן עם אישה זונה וחללה וגם לא אישה גרושה, והנימוק לכלל האיסורים הוא " כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה-לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ח).

איסורי טומאה ונישואין לכהן הגדול (י-טו)

בניגוד לכהן הרגיל, לכהן הגדול אסור להיטמא גם במקרה של משפחה קרובה "וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (יב). גם בנוגע לנישואין הכתוב מחמיר עם הכהן הגדול: הוא רשאי להתחתן רק עם אשה בתולה "וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ" (טו).

מום בכהנים (טז-כד)

הכתוב פותח עניין חדש "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (יז). הכתוב מרחיב מה נחשב מום (למשל: עיור, פיסח, חרש ועוד). אמנם יש איסור לכהנים בעלי מומים לשרת בקודש, אך אין איסור לאכול "מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן-הַקֳּדָשִׁים" (כב).

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק כ'

בפרק הקודם הייתה רשימה ארוכה של מצוות ואיסורים. כעת הכתוב מביא שני איסורים מרכזיים: האיסור לעבוד עבודה זרה, ואיסורי עריות

איסור עבודת המולך (א-ח)

הכתוב פותח במילים "אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ומזהיר מפני עבודה למולך. הכתוב כאן לא מרחיב לגבי עבודת המולך, אך ממקומות אחרים במקרא עולה שעבודת המולך היא העברת ילדים באש. העונש על עבודת המלך הוא מוות "מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ (=העם) יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן" (ב). ה' מזהיר שאם העם יתעלם מכך, הוא יכרית את האיש ואת זרעו. עונש כרת יבוא גם על מי שפונה לאבות וידעונים. הכתוב חותם את הפסקה הזו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ז-ח)

איסורי עריות (ט-כא)

כעת הכתוב עובר לרשימת איסורי העריות. הרשימה שבפרקנו דומה מאוד לרשימה שמופיעה בפרק י"ח, אך כתובה בסגנון שונה. על השאלה מדוע יש צורך בשתי הרשימות ראו במאמרו של הרב מנחם ליבטאג ובמאמרו של הרב אמנון בזק.

פסקת סיכום (כב-כז)

הכתוב מסכם את דיני הקדושה. כפי שמוסבר כאן עניין הקדושה הוא להיבדל ולא להידמות לגויים "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם... וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כג-כו).

Volver al capítulo

תקציר ויקרא פרק י"ט

כותרת פתיחה (א-ב)

פרשתנו פותחת בצו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ב). בפרק עצמו החתימה "אני ה'" או "אני ה' אלהיכם" תבוא הרבה פעמים ואפשר להתלבט על משמעותה (ראו למשל בדבריו של הרב ד"ר יואל בן נון)

מצוות פולחניות (ג-ח)

מלבד הפסוק הראשון שבפסקה זו, העוסק ביראת אב ואם ושמירת השבת, שאר הפסקה עוסקת בענייני עבודת ה': בתחילה הכתוב אוסר על עבודת אלילים ולאחר מכן עובר לפן החיובי, כיצד יש לעבוד את ה' "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ" (ה).

מצוות חברתיות (ט-יח)

הפסקה הבאה מביאה רשימה של מצוות חברתיות. הפסקה פותחת בצו להשאיר בשדה ובכרם שאריות לעניים ולגרים. בהמשך מובאים דינים נוספים הנוגעים לפגיעה של אדם ברעהו: איסור גניבה, שקר, שבועה לשקר, עושק, גזילה, הלנת שכר, קללת חרש, מכשול בפניו עיור, איסורים לשופטים, האיסור ללכת רכיל, לא לעמוד על דם רעך, החיוב להוכיח, האיסור לנקום ולנטור ולבסוף "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ובחתימה "אֲנִי ה'".

דינים שונים (יט-לא)

בפסקה זו הכתוב מביא דינים שונים שקשה לעמוד על מכנה משותף כולל לכולם: כלאיים, קיום יחסי אישות עם שפחה מאורסת, ערלה, איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש, האיסורים לפגיעה בגוף: הקפת הראש, פגיעה בזקן, שריטה בבשר וכתובת קעקוע. הכתוב ממשיך לדינים נוספים: איסור זנות, שמירת שבת, ואיסור לפנות אל האובות והידענים.

מצוות חברתיות וחתימה (לב-לז)

בפסקה האחרונה שבפרק הכתוב חוזר לדינים חברתיים ומוסריים: כיבוד זקן, איסור הונאת הגר עם נימוק "כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (=ומכאן שאין הכוונה לגרים במשמעות של היום, אלא גר במובן של אדם שיושב בארץ שלא שלו). הכתוב ממשיך בדיני משפט וחותם את הדינים "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'".

Volver al capítulo

בין טהרת המצורע להקדשת הכהנים

 

התהליך שעובר המצורע בטקס טהרתו זהה לזה שעברו אהרון ובניו בטקס הקדשתם לכהונה:
"וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית" (יד)
"וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ח', כד)
מדובר בדמיון תמוה, שכן טקס דומה לא מופיע באף היטהרות אחרת, ולא ברור מה המשותף דווקא לטהרת המצורע ולהקדשת הכהנים.

אם נבחן את התהליך שעבר המצורע עד כה, נקבל קו מגמה ברור למדי: מדובר באדם שחטא - כנראה בחטא שבו הוציא את עצמו מכלל ישראל - ובעקבות כך הובדל מהכלל על ידי נגעי העור. משם המצב החמיר, והוא הוסגר והוצא אל מחוץ למחנה, רחוק מכולם, ונותר בבדידותו עד שיקבע כי נרפא.

המצורע מורחק מהאנשים ומהחברה כולה בכל צעד של התהליך. כעת, כשהוא בא להיטהר, חלק מהתהליך חייב לטפל בחזרתו - לקב"ה ולכלל ישראל.

הקדשת הכהנים הינה יוצאת דופן במחויבות שהיא מבטאת. מדובר בהקדשה של הגוף - האדם עצמו לה' ולעם ישראל, ולדורי דורות (כל הכהנים בדורות הבאים מוקדשים מכוח אותה ההקדשה).

לאור זאת, נראה לומר שבטקסים הדומים התורה מלמדת אותנו על הדמיון בתהליכים. המצורע, שהתרחק והורחק מהכלל, חוזר כעת בתשובה, ומבטא זאת באקט סימבולי של הקדשת עצמו לה' ולעם ישראל - כמו הכהנים.

מעבר לכך, מדובר בקבלה לעתיד של המצורע החוזר בתשובה - הוא מכריז על עצמו כשייך לעם ה', ומקבל על עצמו לדבוק בו בכל גופו ולכל חייו. ועוד יותר מכך, הוא מצהיר שיעביר את המחויבות לבניו ובני בניו לדורות.

על ידי השוואת החיוב שמקבל על עצמו המיטהר לחיוב הכהנים בהקדשתם, מלמדת אותנו התורה שיעור על רמת החזרה בתשובה הנדרשת מהאדם, ואף מצהירה בהשוואה זו כי התשובה האמיתית מלב שלם תתקבל ותהיה רצויה, כמו עבודתם של הכהנים במקדש.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Searching

“He searched, beginning with the oldest and ending with the youngest; and the goblet turned up in Binyamin’s bag.”

 

The search for the goblet – which turns out to be in Binyamin’s bag – was staged, and the results of the search were known in advance. The one who planted the goblet, the one who searched for it and the one who “discovered” it, were one and the same. The search was carried it with government authorization, with use of force and with no sensitivity to the rights of privacy or respect. The purpose of the search was to incriminate Binyamin, and it was planned with malice aforethought.  

 

We find other types of searches in the Bible. Lavan searches for the missing terafim as he would for a truly lost object. Shaul searches for missing donkeys, but he finds, instead, monarchy. We can understand from the story of Shaul that sometimes a searching person is someone who is ready for change, someone who will accept an alternative to his original search, recognizing that the alternative satisfies his true needs and desires. In such cases, the searcher himself was unaware of what he was really looking for.

 

In our day-and-age, the searches with which we are most familiar are “Google searches.” We type in a set of key words and then work our way through the many search results to find the one that best satisfies our needs. The better we are at defining our search, the more likely it is that the results will turn up what we want. The problem always is clarifying the needs of the searcher. In Google searches, we often learn how to search from our previous searches.

 

Even though the search described in our parasha is artificial, it nevertheless serves as an archetype for defining searches in an entirely different setting. The opening Mishnah in Massekhet Pesahim describes the obligation to search for hametz (leaven) by means of lamp on the night preceding the 14th of Nissan. The Gemara’s explanation (Bavli, Pesahim 7b) of the obligation to search with a lamp appears as follows:

 

The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that the search should be conducted by the light of the lamp, derived? Rav Ḥisda said: We derive it by the hermeneutic principles of verbal analogy and juxtaposition: The term finding in one context is derived from finding in another context, and finding is derived from the word searching, and this searching is derived from searching elsewhere, and searching there is derived from the word lamps, and lamps is derived from lamp.

 

Rav Hisda derives the idea of searching for hametz with a lamp from the words “finding,” “searching” and “lamps” as they appear in a series of biblical verses that he assembled where these concepts are mentioned:

“Finding” in one context is derived from “finding” in another context by verbal analogy, as it is written here: “Seven days leaven shall not be found in your houses”(Exodus 12:19), and it is written there: “And he searched, starting with the eldest, and ending with the youngest; and the goblet was found in Benjamin’s sack” (Genesis 44:12). And the word “finding” in this verse is connected to “searching” in that same verse by juxtaposition, as the verse says: “And he searched... and was found.”

 

And “searching” is derived from “lamps” by means of juxtaposition, as it is written: “And it shall come to pass that at that time I will search Jerusalem with lamps” (Zephaniah 1:12). And finally, the word “lamps” is derived from “lamp” by means of juxtaposition, as it is written: “The spirit of man is the lamp of God, searching all the inward parts” (Proverbs 20:27). Together these verses indicate that the search for leaven must be conducted by the light of the lamp.

 

At first glance, Rav Hisda’s teaching seems complicated and strange. What possible connection could there be between the prohibition against having leaven in your house on Passover and the search for a goblet in Binyamin’s bag?

 

Perhaps Rav Hisda makes this connection because he is trying to offer an explanation for the eve-of-Passover search in a conceptually unique manner. We usually assume that our task is to search out physical hametz of a certain minimum size in order to destroy it before the holiday. This teaching clarifies that aside from a negative search-and-destroy mission, there is also a positive element to the search, as can be derived from the search that led to the discovery of the goblet in Binyamin’s bag.

 

We can get a better idea of this search by studying the lamps with which God will “search Jerusalem.” In that verse, God is searching for the sinners of Jerusalem by means of lamps, and those lamps are “the lamp of the spirit of man.” Deep in the soul of man is where the lamp of God can be found – a light of purity and cleanliness. To uncover this lamp, a man must be pure, without a foreign goblet among his belongings.

 

By making the connection between the search for hametz and the search for the goblet, Rav Hisda succeeds in explaining the rules of the search for leaven, while simultaneously offering insight into the Yosef story. Yosef’s search is not an ordinary one; he has no need to search for a goblet that he placed there himself. The point of the search is simply to unnerve the brothers by going through their possessions. There is a message in this search – Yosef wants to show the brothers that they are focused on the wrong thing and that they need to refocus. They must clarify for themselves what brought them to Egypt in the first place, and they must be reminded that the ultimate good will not be found in the sheaves of grain that were placed in their bags but in their own good intentions. If they put aside their immediate desire for food with which to feed their family, it will allow them to think about how to maintain their overall family structure and about what they did to bring the family to the brink of collapse.

 

What becomes clear is that searching is always just the beginning of the road. Oftentimes, someone begins searching for something specific without realizing that what he truly needs is something entirely different. One search leads to another, and that search leads to yet another one. Only at the very end is the core essence to be found – that inner kernel that every searching person desires. That is where the lamp can be found, flickering as it shines outward from inside.

Volver al capítulo

צער בעלי חיים


נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה,

שמא ישחט מהם הבן לפני האם,

כי צער בעלי החיים בכך גדול מאד,

כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי חיים,

כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של הגיון

אלא פעולת הכח המדמה המצוי ברב בעלי החיים כמציאותו באדם

(מתוך מורה נבוכים, מאמר ג', פרק מ"ח)

 

 

רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף הכריע וסידר את כל ההלכות.  ואת "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.

Volver al capítulo

האם חטאה שרה?

 

את פרק ט"ז בספר בראשית קשה להבין אם אין מכירים את החוקים ואת החוזים שנהגו בארצות המוצא של האבות. מי שלא היו לו בנים, האישה יכלה לתת לו את שפחתה כדי להוליד בנים ממנה. אם ייוולדו אחר כך בנים טבעיים לאישה ייחשבו בני האישה הבנים העיקריים, ובני השפחה הגדולים מהם ייחשבו בנים משניים.

גם מעמדה של השפחה וגם מעמדם של הילדים היו תלויים באב. האב יכול היה להפוך את בני השפחה לבנים יורשים, יורשי נחלה עם זכויות מלאות. כך יעשה יעקב עם בני בלהה וזלפה שיהפכו להיות שבטים בישראל.

אבל גם הקדמונים ידעו שהאישה המקורית עלולה להיפגע אם שפחתה תרים את הראש ותתגאה עליה, והחוקים נתנו רשות לאישה להחזיר את השפחה למעמדה ולא לתת לה להרים את הראש.

כאן ההתנגשות הראשונה בין שרה לבין אבר(ה)ם. אבר(ה)ם איש החסד היה רוצה לראות בישמעאל בן הגר את בנו לכל דבר. אבל הגר הרימה את ראשה עוד לפני שילדה, ושרה נפגעה ונגרם לה עוול (=חמס).

העימות הזה בין שרה שדאגה למשפחה הגרעינית, לבין אברהם שרצה לנטות חסד ולחבק את ישמעאל ואת הגר, היה אחד המשברים הקשים במשפחת אברהם ואולי בתולדות ישראל בכלל. הרמב"ן עורר את השאלה האם חטאה אימנו שרה בעינוי הגר? ושמא אנחנו נענשים על כך לדורות?

הרמב"ן חשב שהיה כאן חטא של שרה, אבל המשפט הקדום בארצות מוצא האבות התיר לשרה להחזיר את הגר לעבדותה; אמנם אבר(ה)ם במידת החסד, רצה לנהוג אחרת, אלא שהיה אסור לו בשום פנים לפגוע בשרה והוא נאלץ לשמוע בקולה ולנהוג על פי דרכה.

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ה' מתחייב לאברהם

 

פרק ברית בין הבתרים הוא המשך לפרק המלחמה שאבר(ה)ם נלחם נגד ארבעת המלכים להצלת לוט. אבר(ה)ם לא רצה להפוך את המלחמה ואת הניצחון לקרש קפיצה לשלטון על ערים כנעניות, לא רצה לבנות ממלכה של בית אברהם, ולא רצה לעשות לו שֵם וגם לא לקחת שלל. לכן הוא ירא. הקואליציה הזאת של כדרלעומר ואמרפל עלולה לחזור ולחפש את 'הבַּנדיט' ההוא מחברון שהתנפל עליהם באמצע הלילה. והנה ה' אמר לו – "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א); אז אמר אבר(ה)ם לפני ה' – "מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (טו, ב) – איפה כל ההבטחות? "לזרעך", "לך ... ולזרעך", אנוכי הולך ערירי! רק בן משק ביתי, דמשק אליעזר, יירש אותי.

והנה ה' נגלה אליו, ומראה לו את כוכבי השמיים כמשל על זרעו שיצא ממעיו, גם מביא אותו בחזיון התרדמה אל ברית בין הבתרים ומגלה לפניו עתידות: היסטוריה ארוכה, ארבע מאות שנה.

נכון אברהם, אומה שתקום מזרעך לא תקום בימיך ולא בימי בניך, כי זה יימשך דורות שלמים – ה' כבר גילה לו גם את הגלות הראשונה, וגם את היציאה ממנה. והחיזיון אפוף "אֵימָה, חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (טו, יב), אשר נפלה על אבר(ה)ם.

אבל בפעם הראשונה והיחידה, בברית חד צדדית בין הבתרים, ברית בלתי תלויה במעשי הבנים, ה' התחייב לאברהם ולזרעו לכל הדורות – גם על הזרע וגם על הארץ.

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.