פרשת ייבום (ה-י), יחד עם דין בושת (יא-יב) משובצות בין דין מלקות העוסק בדיני המשפט, לבין האזהרה על מידות ומשקלות ששייכת גם היא למשפט.
דרך הבנת הקשר בין שתי הפרשיות המרכזיות, נבין את מיקומם דוקא כאן, לאחר פרשת המלקות.
נראה שהסמכת פרשת בושת לפרשת ייבום באה כדי להקבילן הקבלה ניגודית. הדבר ניכר בלשונות דומים בפתיחת שתי הפרשות: "כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו" (ה), לעומת "כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו" (יא).
ניכר שאין מדובר כאן רק בהסמכת הפרשיות, אלא בלשון מיוחדת שנוקטת התורה בפרשת בושת כדי להקבילה לפרשת חליצה. שהרי הלשון "אנשים יחדו איש ואחיו" אינה לשון המתאימה לתיאור מריבה בין אנשים, ולכן נראה שהשימוש בלשון זו נועד לצורך ההקבלה בין הפרשיות.
בפרשת ייבום מצווה התורה את אשת המת לבזות בפני הזקנים את היבם, שפוגע באישהּ המת בכך שאינו מקים לו שם:
"וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו" (ט).
מסמיכה לכך התורה את פרשת בושת, שבה שוללת התורה את התערבותה של האישה, המבזה את יריבו של בעלה באופן שאינו ראוי:
"וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת-אִישָּׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת-כַּפָּהּ" (יא-יב).
נראה, אם כן, שהעמדת שתי פרשיות אלו במקום זה נובעת מאותו עניין. פרשת המלקות באה להדגיש שעל השופט להיזהר שלא יעבור על מכסת המלקות שראוי לה הנידון ובכך יביישו ברבים: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן-יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל-אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (ג) ולכן מצמידה התורה לפרשה זו את פרשת ייבום, שבה מצווה התורה את האישה לגרום לקלונו של היבם לעיני הזקנים, בעקבות העוול שהוא עושה לאחיו.
לצד המצווה על השופט להיזהר מפני המטת קלון על הנידון בפרשת המלקות, מציבה התורה מקרה שבו על בית הדין להיות שותף בפעולת המטת קלון על אדם שמחמת צרות עינו ראוי לכך, בפרשת חליצה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות
