מדוע אין ברכה לשבט שמעון?

"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ..." (דברים ל"ג, א)

 

רש"י לפסוק ז:

"שמע ה' קול יהודה" (ל"ג, ז) כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה.
ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו
שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים [=מעשה זמרי בן סלוא בבעל פעור].

רמב"ן לפסוק ו:

והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" (בראשית מ"ט, כח). והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר, והזכיר יוסף בשבט אחד. ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר: "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה" (ל"ג, יז)... והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חילקם ביעקב והפיצם בישראל, והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.

 

Volver al capítulo

כמו יעקב אבינו

 

"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה
עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (שיר השירים ד', א).

בעולמו של המדרש ספר שיר השירים כולו מייצר מערכת סמלים המבטאת את יחסי האהבה שבין א-לוהים לישראל. מי הן אותן עִזים שגלשו מהר הגלעד?

"שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.
רבי הונא פתר קרייה בירדן.
עדר שעברו את הירדן לא עברו אלא בזכות יעקב אבינו,
הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] (יהושע ד', כב) והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל" (שיר השירים רבא ד, ד).

העִזים היורדות מהגלעד הופכות בדרשתו של הדרשן לאנשים. עדרים עדרים של אנשים החוצים את הירדן. ובזכות מי הם חוצים את הירדן? בזכות יעקב אבינו. 

כיצד הפכו העִזים לאנשים? מניין צץ לן הירדן כאן? ויעקב אבינו - כיצד הוא הגיע לכאן?

הדרשן, כך נראה, מחבר כאן שתי תמונות. תמונת ישראל החוצים את הירדן ותמונתו של יעקב החוצה את הירדן בבורחו מפני לבן. כאשר יעקב בורח מלבן הוא חונה בהר שמקבל את השם הר הגלעד:
"וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד" (בראשית ל"א, כא).
מדוע נקרא כך המקום? המשך הפרק מגלה לנו - יעקב ולבן כורתים ברית:
"וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד" (שם, מח).

יעקב ממשיך בדרכו, חוצה את הירדן, ופוגש את עשיו אחיו. בסוף דרכו הוא מגיע לארץ ישראל ומתיישב.

איש גולֶה, מגיע לבית לבן, עובד עבודת פרך, מתחתן ומוליד ילדים והופך לעם רב. הוא יוצא מבית לבן ומגיע לארץ ישראל. כדי להגיע לארץ ישראל נדרש אותו האיש לחצות את הירדן ולהיאבק במלאך. באותה נקודה הוא הופך מיעקב לישראל. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כט).

כל הסיפור הזה חוזר על עצמו כאשר עם ישראל יורד למצרים, עובד עבודת פרך, יוצא ממצרים בעם גדול בדרכו לארץ ישראל. 

כאשר עם ישראל חוצה את הירדן, הוא בעצם משחזר את חצייתו של יעקב אבינו. את מפגש התמונות הזה מבטא הדרשן במשפט אחד:

"שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" - עדר שעברו את הירדן לא עברו אלא בזכות יעקב אבינו.

בחציית הירדן מממש עם ישראל את מה שנצרב בו משכבר - מימיו של אבינו יעקב - גלות בניכר וחזרה אל הארץ. וכל היריעה ההיסטורית הזו, מפגש התמונות הזה, מומחז לעינינו דרך שיר אהבה שבו תמונת עזים הגולשות להן מהר הגלעד.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שבת ביריחו

"וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים... וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת" (יהושע ו', ג-ד)

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן לא
 
אם יאמר לך אדם למה חילל יהושע את השבת ביריחו,
אמור לו על פי הגבורה עשה,

שנאמר : "ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו" (יהושע ו', ב),
וכתיב: "וסבותם את העיר... כה תעשה ששת ימים. ושבעה כהנים...
וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (שם, ג-ד).
ומנין שהיתה שבת?
שאין לעולם שבעת ימים בלא שבת.
ועוד דבר אחר עשה יהושע מדעתו, מה שלא נאמר בו,
כיון שנכבשה יריחו שבת היה,
אמר השבת כולה קודש, וכל מה שכבשנו בשבת יהא קודש לה',
שנאמר "וכל כסף וזהב (וכל) [וכלי] נחושת וברזל קודש הוא לה'" וגו' (שם, יט).
 
 
 
 
 
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
 
Volver al capítulo

אבנים במלון ואבנים בירדן

"וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ד', ט)

 

"ושתים עשרה אבנים הקים יהושע" וגומר...
ודעתי בזה שיהושע מעצמו בלי צווי האל יתברך עשה זה,
והוא שהאל יתברך צוה שיעשו זכר לאותו הנס במה שיקחו מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים....
והנראה שהיו בשפת הירדן האחרונה אבנים גדולות סמוך למקום אשר שם הכהנים שמו רגליהם בעודם בירדן ...
והאבנים ההם צוה שיקחו האנשים ההם וישאום על שכמם אל המלון להניחם שם לאות לכל הדורות הבאים,
שידעו ויכירו שביבשה עבר ישראל את הירדן.

ומלבד האות הזה שנעשה ביבשה ראה יהושע לעשות בתוך הירדן אות אחר,
והוא שהקים שם י"ב אבנים תחת מצב רגלי הכהנים
, ....
זו למעלה מזו, עד עשות מהן ציון גדול ורם ורב לשיראו אותן מרחוק בשפת הירדן, ...
והנה היה זה הציון לאות שבאותו מקום עמד ארון הברית אדון כל הארץ. ...

ונוכל לומר שהאל יתברך צוה שיקחו י"ב אבנים מתוך הירדן ויוליכום אל המלון,
כדי להעיד ששנים עשר שבטים שבטי יה עלו מן הירדן ונכנסו בארץ ונחו שם במלון,
רמז אל ההתמדה והעכוב והישיבה שם ימים רבים,

ויהושע רצה להוסיף על אותו סימן והאות בשלקח גם כן מהאבנים אשר היו כבר בארץ י"ב אבנים וצוה שישליכום בירדן,
רומז שבהנחל עליון השבטים יוציא וישליך חוצה לארץ מהאומות למספר שבטי ישראל,
באופן שהיו אלה תמורת אלה, אלה באו לארץ והכנסו בה ופושעים יסחו ממנה.

 

 

 

אברבנאל - ר' יצחק ב"ר יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל – מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

Volver al capítulo

אלפיים אמה - תחום שבת

"אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם ובינו [וּבֵינָיו] כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו לְמַעַן אֲשֶׁר תֵּדְעוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (יהושע ג', ד)

 

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ב סימן ט

ומנין סמכו תחומין מן התורה?
שנאמר (במדבר ל"ה, ה): 
"ומדותם מחוץ לעיר
את פאת קדמה אלפים באמה
ואת פאת נגב אלפים באמה
ואת פאת ים אלפים באמה
ואת פאת צפון אלפים באמה" וגומר.

וכן את מוצא ביהושע כשהלך להחריב את ירחו אמר להם יהושע:
עתידים אתם לעשות שם את השבת
אל תרחיקו מן הארון יותר מן אלפים אמה לכל רוח.
למה? שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת. 

וכן הוא אומר "אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה". 

 

 

 

במדבר רבה - מדרש 'במדבר רבה' הוא מדרש אגדה על ספר במדבר שנערך כנראה רק במאה ה-12 בצרפת. הוא המאוחר ביותר מבין 'מדרשי רבה'. חלקו הראשון של המדרש מכיל דרשות רבות של רבי משה הדרשן בן המאה ה-11. חלקו השני הוא מדרש תנחומא על ספר במדבר. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

מפה ליהושע פרק ב

Volver al capítulo

מפה ליהושע פרק א

Volver al capítulo

So As Not To Embarrass

Many ethical values can be derived from the discussions of the Temple sacrificial service that appear in our parasha. One of the values that can be learned relates to our goal of avoiding embarrassing others. “The sin offering shall be slaughtered before the LORD, at the spot where the burnt offering is slaughtered: it is most holy” (Vayikra 6:18). In Massekhet Sota the following lesson is taught:

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: For what reason did the Sages institute that the Amida prayer should be recited in a whisper? So as not to embarrass transgressors who confess their transgressions during prayer. Just as the verse detailing where different offerings are slaughtered does not differentiate between the place where a sin-offering is slaughtered and the place where a burnt-offering is slaughtered.

(Bavli, Sota 32b)

 

What is striking about this is that we are talking about sinners. Even sinners have the right to privacy and honor. For this reason the sacrifices of the sin-offering and the burnt-offering are brought on the same altar, so that no one standing in line can guess what kind of sacrifice is being brought by the person in front of him.

 

The Gemara notes that there are differences between details of the laws of the sin-offering and the burnt-offering, and that based on those differences it would be possible to figure out what kind of sacrifice was being brought. For example, the blood of the sin-offering is sprinkled on the top part of the altar, while the blood of the burnt-offering is sprinkled lower down. Similarly, the animal brought as a sin-offering is female, while the burnt-offering is male. The Gemara explains, however, that the gender of the animal is hidden and that sprinkling the blood can be seen only by the priests, so the type of sacrifice being brought remains hidden from onlookers and privacy is maintained.

 

It appears that the priests are obliged to be secret-keepers and are not at liberty to publicize what kinds of sacrifices people are bringing and for what reason they are doing so. It is true that the individual bringing a sin-offering can choose a she-goat instead of an ewe, making it obvious that the sacrifice is not a burnt-offering, but since that decision is made by the sinner, if he chooses the goat, it is his own decision to publicize his sin. The only sin that requires a she-goat to be brought is for the sin of accidental idolatry, and in that case it appears that public shaming is part of the atonement.

 

We find the principle of mandating uniformity to avoid embarrassment in a number of other places, as well. In Massekhet Ta’anit, for example, the Mishnah describes:

Rabban Shimon ben Gamaliel says, “Never were there more joyous festivals in Israel than the 15th of Ab and the day of atonement, for on those days the maidens of Jerusalem used to go out dressed in white garments – borrowed ones – in order not to cause shame to those who did not have their own.

(Mishna Ta’anit 4:7)

In Massekhet Pesahim, when discussing how remnants of the Pascal sacrifice are to be destroyed, in certain cases the rabbinic sages preferred that wood from the Temple be used, rather than from people’s private woodpile. The Gemara explains: “Rav Yosef said: It is in order not to embarrass one who does not have the means to bring his own wood” (Pesahim 82a).

 

The principle to avoid embarrassing others is not a guiding principle in every case. For example, in the event that the shame is indirect, it was not necessarily avoided. As an example, the sages established a marriage contract of 200 zuz for a virgin bride and 100 zuz for a widow. The mishnah allows, however, for the husband to add to that amount if he so desires. The Gemara explains that even though it is obvious that a husband can give gifts to his wife whenever he wants, this addition is emphasized by the mishnah specifically because otherwise we might have thought that uniformity would be important in this case in order not to embarrass one who does not have.

It appears that the rabbinic sages did not think it appropriate to establish one fixed model for the monetary relationship between a man and his wife at the time of the marriage, even if it caused someone to feel inferior (see Bavli Ketubot 54b).

 

There are occasions when a clear decision was made to cause embarrassment to someone. One example of this is when a person wanted to back out of a business transaction to which he committed himself. According to Jewish law, until a formal act of acquisition is performed, the transaction is not final and either party can back out. The mishnah teaches, however, that the person who backs out will be cursed with the words: “He who exacted payment from the Generation of the Flood and the Generation of the Dispersion will ultimately exact payment from he who does not stand by his word” (Mishnah Bava Metzia 4:2). The Gemara relates the story of R. Hiyya bar Yosef who received payment in exchange for salt. By the time the salt was ready to be delivered, its price had risen, and R. Hiyya wanted to renege on the deal. R. Yohanan ruled that he had to either complete the deal or else suffer the curse of “He who exacted payment.” It is clear that the “He who exacted payment” curse is not merely an expression of disapproval by the sages, but was a public shaming ceremony carried out by the rabbinic court.

 

This is how the Rambam summarizes the law:

How is he to receive this curse? They speak a curse against him as follows: “He who punished the Generation of the Flood and the Generation of the Dispersion, the men of Sodom and Gomorrah, and the Egyptians who were drowned in the sea, will punish him who does not stand by his word.” Then the money is refunded.

(Mishneh Torah, Hilkhot Mehira 7:2)

 

It appears that in earlier generations there was some level of control over the level of public shaming that was permitted and considered to be effective. Not every person was permitted to enter the public square and embarrass someone who they felt deserved to be shamed. The first place where this idea arises is, as has been noted, our parasha. The closing words of the verse are important and significant in understanding this: “The sin offering shall be slaughtered before the LORD, at the spot where the burnt offering is slaughtered: it is most holy” (Vayikra 6:18).

 

“It is most holy.”

 

The reason that the sin-offering is brought in the same spot where the burnt-offering is sacrificed is because “It is most holy.” Its status is no less holy than that of the burnt-offering, and it might even be the opposite – the sinner’s sacrifice may be even holier – “It is most holy.”

 

An echo of this idea may be found in these verses in Psalms:

You do not want me to bring sacrifices; You do not desire burnt offerings;

True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart.

     (Tehillim 51:18-19)

 

Someone who brings a sacrifice – whose heart is broken as he searches for a remedy to help him cope with his mistake and heal the relationship that has been torn apart by his actions – does not deserve to be shamed as he faces God. His sin-offering is most holy.

Volver al capítulo

בהסתרה שבתוך ההסתרה

 

פסוקים א-ח בפרקנו מדברים על מסע ישראל ממצרים עד לעבר הירדן המזרחי. אולם, לא ברור לגמרי מה תפקיד פסוקים אלו לפני ברית ניצבים. כדי להבין את המשמעות של הפסוקים, נבחין במילים המיוחדות לחלקים השונים של פסוקים אלו, וביחס התוכני ביניהם.

פסוקים א-ג מדברים על "המסות הגדולות" ביציאת מצרים. מסתבר שבעיקר מדובר כאן על קריעת ים סוף, בגלל דמיון הפסוקים. כאן כתוב: "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ובקריעת ים סוף כתוב: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה'" (שמות י"ד, ל-לא).
השוואת פסוקים אלו, מדגישה את השורש ר.א.ה. ואת המילה 'עין' בפסוקים האלו, בנוסף לפעלי ההבנה הנוספים. נראה שהראיה כאן מדגישה את ההנהגה הניסית הנוכחת והגלויה ביציאת מצרים, ולכן עם ישראל לא ראו ולא ידעו את ה' עד היום ההוא.

פסוקים ד-ה מדברים על הניסים שנעשו לישראל במהלך הארבעים שנה במדבר. המילה החוזרת כאן היא 'לא' ("לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם"). המילה 'לא' משקפת את ההנהגה הניסית הנסתרת. ה' לא פעל אקטיבית למען בני ישראל, אך בדרך נס מנע את בליית הנעליים וכו'. המטרה של הניסים האלה היא "לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

לעומת הפסוקים הקודמים, בפסוקים ו-ח כבר אין תיאור ניסי מובהק. הדגש כאן הוא על מעשיהם האקטיביים של עם ישראל, שמקריאת ספר דברים ברור כי הצלחתם באופן נסתר היתה בעזרתו של ה'.

מסתבר שהפסוקים מתארים רצף יורד בהתערבות ה' בטבע למען עם ישראל. מַעֲבָר מהנהגה ניסית אקטיבית, הבאה לידי ביטוי בראייה, דרך ניסים שקורים בצורה נסתרת, לא מורגשת, להנהגה טבעית וחוסר התערבות ישיר של ה'. כנגד ההתמעטות הזו בנוכחות ה' האקטיבית בעולמנו, יש להזהיר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (ח).


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

פתח תשובה

 

שתי מצוות מופיעות בפרקנו: מצווה אחת כללית לכל העם, ומצווה אחת המוטלת על היחידים.

המצווה הראשונה היא מצוות הקהל, בה פעם בשבע שנים העם מתכנס במקדש לשמוע את המלך קורא בתורה.
המצווה השנייה היא כתיבת ספר התורה ושירת האזינו, וזאת בכדי שיהיו חרותים על לב העם.

בין שתי המצוות, קורא הקב"ה למשה אל אהל מועד ומודיע לו על כך שהעם הולך לחטוא. הפסוקים אף מקשרים את כתיבת ספר התורה לחטאים עתידיים אלו של העם.
למה בשעה המרוממת הזאת אנחנו צריכים את ההודעה המדכאת על כך שאנחנו נחטא בעתיד? ומה הקשר לשתי המצוות שסביב ההודעה?

ניתן להסביר שהקב"ה מלמד אותנו שכיוון שאנחנו בני אדם, העיקרון של "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ) נכון לא רק ברמה הפרטית והאישית, אלא גם ברמה הלאומית.

אנחנו נחטא בגלל שאנחנו אנושיים, והתורה לא ניתנה למלאכי השרת. אבל כל עוד לא נשכח את התורה והיא תהווה את הדנ"א הבסיסי שלנו לנצח, הדלת חזרה תהיה פתוחה. אם לא נשכח את התורה, הן כיחידים והן כאומה, אז חטאנו לא יהיה סופי ואנחנו נוכל לחזור לייעודנו להקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

משה עוזב, ולא יקום עוד מישהו שיורה לנו את דרך ה' בצורה מלאה; רק אם נדבוק בתורה נוכל לעשות את רצון ה', וגם כשניכשל נדע לשוב אליו בתשובה.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x