ברכות, קללות, ומה שביניהן
פרקנו עוסק בהצגת משוואה של שכר ועונש. מה יקרה אם עם ישראל ישמע בקול ה' אלוקיו, ישמור ויעשה את כל המצוות והחוקים, ומה יקרה אם לא.
באופן די בסיסי, נראה שיש חלוקה לשניים – שמיעה בקול ה' והברכות (פסוקים א-יד) ולעומתם אי קיום מצוות וסטייה מהדרך ובעקבותיהם קללות (פסוקים טו-סט). נשאלת השאלה, למה הברכות מהוות רק כחמישית מהפרק? היינו מצפים שהקללות והברכות יהיו שוות!
ניתן להציע שתי תשובות:
התשובה הפשוטה יותר, מתייחסת לפסיכולוגיה בסיסית של האדם. האדם הפשוט עושה חשבון של שכר ועונש, ובסופו של דבר יעשה מה שהוא חושב שמשתלם לו. על מנת לשכנע אותו לעשות את הטוב כדי לקבל שכר, מספיק מעט שכר. הרצון לעשות טוב בשילוב של קבלת שכר, גם אם מועט, יספיק כדי להניע אותו.
אבל כדי לשכנע אותו להימנע מתאוותיו כדי שלא יהיה לו רע, צריך מאמץ הרבה יותר גדול - עקרונית אדם אינו רוצה להשקיע, ונדרש להבהיר לו היטב כמה רע יהיה אם לא יעשה את זה, ולמה שווה לו לעבוד קשה בשביל שהדבר הרע, הממש רע, לא יקרה.
לפיכך התורה מאריכה בתיאור חומרת הקללות והקושי שנובע מאי קיום מצוות - שלא יעלה אדם על דעתו שמשתלם לו לא להשקיע בלקיים מצוות ולסבול את העונש.
התשובה השניה דורשת הבנה עמוקה יותר. כיום בתרבותינו אנו מתייחסים לדברים מסוימים כזכות בסיסית: זכות לחירות, זכות לשוויון, וכו'... חשוב בשיח כזה להזכיר, שעצם קיום הזכות הוא כבר ברכה בפני עצמו.
המסר בפרקנו הוא כזה - עצם זה שהאדם לא חולה בשחין, ובטחורים, ובגרב, ובחרס, ובשיגעון, ובעיוורון ובתמהון לבב זוהי ברכה. עצם זה שהשדה מוציא פרי, ולא כל היבול נרקב, נשדד, ונאכל על ידי ארבה, זוהי ברכה בפני עצמה. עם ישראל בארצו ומולדתו – זו לא ברירת המחדל, גם זוהי ברכה - שאיננו בגלות. המצב הנורמלי, המצב שאין קללות – הוא ברכה בפני עצמו.
על פי הבנה זו, הברכות לא כוללות רק 14 פסוקים. הברכות כוללות את חסרון הקללות, את חיי היום-יום התקינים והנורמלים; את החיים הפשוטים ללא מחלות, ללא אסונות, וללא אויבים.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
התשובה האידיאלית
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', ב)
ושבת עד ה' אלהיך - תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד. וזו היא התשובה שאמרו זכרונם לברכה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו, א).
ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום - לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן.
ספורנו - רבי עובדיה בן ר' יעקב ספורנו. חי באיטליה בשנים 1480-1550. נוסף לכל מקצועות התורה למד רפואה ומדעים אחרים. התיישב בבולוניה, שם עסק ברפואה, למד ולימד תורה ועסק בצורכי ציבור, וכן שימש כדיין ואף הקים ישיבה ועמד בראשה. בעיקר ידועים פירושיו לתורה ולחלק מספרי הנביאים. דרכו לפרש את המקרא על דרך הפשט, כשהוא מתבסס על דברי חז"ל, ומרחיב בענייני מוסר והנהגה.
שלושת עיקרי החטא
ניתן לחלק את רשימת הארורים שבפרקנו לארבע קטגוריות מרכזיות (מלבד הארור ה12 שכולל את כולם):
א - עבודה זרה - 1, 2 (בהתבסס על דברי הרמב"ן שמפרש את כיבוד אב כנובע משורש זה)
ב - מצוות שבין אדם לחבירו - 3, 4, 5
ג - גילוי עריות - 6, 7, 8, 9
ד - שפיכות דמים - 10, 11
הימצאות 3 העברות הגדולות כאן - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - כמעין "אבות עבירות" היא ברורה למדי: הן נחשבות לעבירות החמורות ביותר, כאלו שדינן "יהרג ואל יעבור". הגיוני שהתחייבות עם ישראל להימנע מאיסורים תעבור בראש ובראשונה לגביהן.
אולם, מדוע נכללו שלוש המצוות שבקטגוריית "בין אדם לחבירו" כאן? במה התייחדו 3 מצוות אלו?
ניתן להציע שגם את המצוות הללו ניתן לראות כקשורות לשלושת החטאים החמורים:
מסיג גבול רעהו קשור לגילוי עריות, ובמיוחד לאיסור ניאוף;
משגה עיוור בדרך פוגע באדם שלא יוכל להתנקם חזרה, ממש כמי ששופך דמים;
ואדם שמטה את משפט החלשים פוגם בשם ה' שנקרא עליו - ופוגע בשם 'אלוהים' הנקרא על המשפט.
קישור המצוות הללו לעבירות החמורות עשוי אולי להצביע על הפגם הבסיסי בנפש, שמאפיין כל חטא מהחטאים החמורים:
גילוי עריות, כפי שקישרנו אותו להסגת גבול, נובע מאנרכיה. אין חוקים, אין כללים, אין הגבלה - אדם רשאי לעשות מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, כפי שהגדירה התורה "תבל היא" - ערבוביה של הכל בכל.
שפיכות דמים, כפי שקישרנו אותה להכאת עיוור, נובעת מאנוכיות. האדם פועל רק למען עצמו, ללא שמץ התחשבות בסובבים אותו. זו אולי הסיבה להרשאת (או לחיוב) קרובי משפחת הנרצח לגאול את דמו - הם מצהירים כנגד התפיסה הזאת; לאדם יש משפחה וקרובים שעליו לדאוג להם, כפי שהם ידאגו לו.
עבודה זרה, כפי שקישרנו אותה להטיית משפט, נובעת מכוחניות. האדם מבקש כוח משל עצמו, אלוהים שהוא עצמו ייצור, ולא מוכן להיכנע בפני בורא העולם ומנהיגו.
הכותבים במדור זה הינם חברי נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
שני מסלולים לעתיד
פרק ל"א מלא בכפילויות:
1. שני נאומים ונואמים. פעמיים בפרק ישנה פתיחה לנאום שנובע ממותו הקרב של משה, בפסוק א ובפסוק יד. בנאום הראשון משה הוא הנואם אל בני ישראל, ואילו בנאום השני ה' נואם אל משה בלבד.
2. חיזוק יהושע. בפסוק ז משה מחזק את יהושע ואומר לו "חזק ואמץ". ובפסוק כג הקב"ה בעצמו פונה לחזק את יהושע.
3. כתיבת התורה ומסירתה. הפסוקים על כתיבת התורה ומסירתה לבני לוי מופיעים פעמיים, בפסוק ט ובפסוקים כד-כו.
4. הקהל. ציווי ה'הקהל' של משה, המופיע בפסוקים י-יג, חוזר על עצמו בסוף הפרק. שם, משה מתבקש לקבץ את זקני השבטים והשוטרים ולהגיד להם דבר מסוים. כפי שנראה להלן, יש הבדל בין שני הציוויים אך הדמיון ברור ומוחשי.
למרות שמבחינה מבנית שתי המחציות נראות דומות, בחינת הפסוקים מגלה לנו ששתי המחציות מתנגנות במנגינה שונה לחלוטין.
במחצית הראשונה הכתוב מצייר באופן חיובי למדי את מצוות הקהל. המטרה הגדולה של מעמד הקהל היא לחזק ולחדד את עבודתם של בני ישראל כשהם כבר בארץ ולהחזיר למוטב את הבנים ש"לא ידעו" (יג). המבט לעתיד הוא מבט אופטימי, על פיו בעקבות טקס הברית הדורות הבאים ילמדו להיות עובדי ויראי ה' טובים.
בפסוקים המקבילים במחצית השניה, יש תיאור שלילי מאוד של העתיד לבוא, חס ושלום. שם ישראל מתוארים כמי שהולכים להשחית את דרכם ומטרת הכתיבה וההקהלה היא לא להחזיר למוטב את ישראל, אלא להצדיק את העונש שיגיע לישראל בעקבות חטאיהם.
במחצית הראשונה, בתחילת הדברים, משה מספר לישראל שהוא לא יכול לצאת ולבוא אך המצב יהיה בסדר כי ה' ילווה את ישראל ולא ירפה את אחיזתו וגם יהושע יישאר בשביל להנהיג את העם.
במחצית השניה, כאשר ה' מדבר עם משה נאמרים דברים קשים ביותר לגבי עתידו של ישראל. כאן מתוארת מציאות של הסתר פנים בה אין ה' בקרב העם. בדיוק ההפך מן המחצית הראשונה.
לאור כפילות המחציות, ניתן לומר שהכתוב מאפשר לנו שתי אופציות של 'עתיד': האחת חיובית והשנייה שלילית. את המחצית הראשונה יהיה ניתן לכנות 'העתיד האופטימי', ואילו את המחצית השנייה ניתן לכנות 'העתיד הפסימי'.
ההמשך המתבקש של המחצית השנייה, כפי שעמד על כך הרמב"ן, היא שירת האזינו:
מטרת השירה, שבאה לאחר התיאור הפסימי של המציאות, היא להזכיר לעם (כעדות) שהקב"ה איננו מעלים פנים מישראל, אלא הוא רק מסתיר את פניו. זוהי הבשורה הגדולה שבגינה יש ללמד את כלל ישראל את שירת האזינו – כאשר יקרו הצרות הנוראיות הללו, ידעו ישראל שמדובר במציאות של הסתר פנים ולא יחשבו שהקב"ה נטש אותם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
לא מבין - לא מקיים
"... פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ..." (דברים כ"ט, יז-יט)
פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה – והוא איש כשישמע דברי האלה הזאת... ויתפלל בעצמו לאמר: הנה באמת הרבה מצוות יש אשר אני נבוך בהם, ולבי נוקפי בהבנתם, ואני בעניינם בקטטה ומלחמה תמידית, פעם אתעורר לקיומם ופעם אחדל; וכל זה להיותם דברים שאין השכל מחייבם ואין ביכולתי להשיגם. לכן לא אלך אלא במה שמחשב לבי ושכלי ומה שדעתי גוזרת שהוא באמת דבר בטעמו, ובזה יהיה שלום לי, מבלי שום התנגדות פנימי...
הכתב והקבלה - הרב יעקב צבי מקלנבורג (1785-1865). מרבני גרמניה. נודע במלחמתו ברפורמה בתקופתו והתפרסם בעיקר בחיבורו על התורה 'הכתב והקבלה' שמטרתו הייתה להלחם בהשכלה וברפורמה על ידי איחוד בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. בחיבור הוא מנסה להוכיח שדרשות חז"ל נובעות מפשוטו של מקרא.
תקציר דברים פרק ל"ד
פרקנו הוא הפרק החותם של ספר דברים, ומספר על מותו של משה.
בעקבות הציווי של ה' בפרק ל"ב, משה עולה אל הר נבו ושם הוא רואה את כל הארץ: "ַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר" (א-ג). אמנם נאמר שמשה נקבר ב"הר נבו", אך איש לא ידע (עד היום) את מקום קבורתו של משה.
בני ישראל מבכים את מותו של משה במשך שלושים יום, ומעתה המנהיג של העם הוא יהושע בן נון. התורה מסתיימת בשבחו של משה "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (י).
תקציר דברים פרק ל"ג
בפרקנו משה מברך את שבטי ישראל לפני מותו. הברכות כתובות בצורה של שירה ולכן הן כתובות בצורה קשה עם מילים רבות לא מובנות וקשיים תחביריים. נעמוד על ברכת משה באופן כללי לכל שבט לפי סדר הופעתו בברכת משה.
הראשון שמופיע הוא שבט ראובן (ו). משה מברך את ראובן שימשיך להתקיים על אף מספר האנשים (=מתיו) הקטן.
משה מברך את שבט יהודה (ז) שה' ישמע את תפילתו ביציאה למלחמה: שהחיילים ישובו לעמם, ושיצליח במלחמה.
משה מבקש ששבט לוי (ח-יא) יזכו לשרת את עם ישראל נכונה ושה' יעניק להם הצלחה והגנה.
את בנימין (יב) משה מברך שהוא ישכון לבטח בנחלתו.
את שבטי יוסף, מנשה ואפרים (יג-יז) משה מברך בפוריות הנחלות שלהם ובהצלחותיהם הצבאיות.
שבטי זבולון ויששכר זוכים לברכה משותפת: הצלחה ועושר ב"עסקים".
שבט גד (כ-כא) לא זוכה רק לברכה שהוא יהיה חזק, אלא גם להוקרת תודה "בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד" – משה מודה לה' שהרחיב את נחלתו של גד.
שבט דן (כב) מתברך בכוח של אריה,
שבט נפתלי (כג) מתברך בנחלה פורייה,
ושבט אשר (כד-כה) גם זוכה לברכת בטחון ופיריון אדמתו.
פסוקים כו-כט מהווים סיום לברכת משה לשבטים, בהם משה מהלל את ה' ואת ישראל שה' הוא אלהיו.
תקציר דברים פרק ל"ב
בפרקנו מופיעה השירה במלואה אחרי שנזכרה כמה פעמים בפרק הקודם. לאחר השירה משה מטיף לעם ישראל ולבסוף מופיע ציווי ה' למשה למות בהר נבו.
שירת משה (א-מג)
לא נוכל במסגרת זו להבין את השירה לעומק, אבל נעמוד על המבנה שלה באופן כללי. השירה עוסקת בבגידתם של בני ישראל בה'. בתחילה השמים והארץ נזכרים כעדים של השירה (א-ג) ולאחר מכן מתחילה השירה עצמה: ה' הוא ישר וצדיק לעומת עם ישראל, שבגדו באלהיהם (ד-ו). על אף הטובות שה' עשה לעם ישראל (ז-יד) העם עדיין בוגד באלהיו (טו-יח). בגלל בגידת עם ישראל, ה' מחליט להעניש אותם (יט-כו) אך ה' בוחר להגביל את העונש של עם ישראל (כז-לא) ומחליט להעניש את האויבים (לב-לה). כך ה' גואל את עם ישראל ונוקם באויביו (לו-מג). לפירוש מפורט של פסוקי השירה ראו במאמרו של הרב ד"ר יואל בן נון.
דברי משה לעם (מד-מז)
משה מקריא לעם את השירה ומזהיר אותם על שמירת המצוות "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (מז)
ציווי ה' למשה למות לפני הכניסה לארץ (מח-נב)
ה' מצווה את משה "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" לעלות להר נבו, לראות משם את ארץ כנען, ושם למות "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (נא). לפני שמשה ימות, הוא יברך את שבטי ישראל בפרק הבא.
תקציר דברים פרק ל"א
בפרקים הקרובים, ועד סוף ספר דברים אנו עומדים לקרוא על ההכנות למותו של משה. בפרקנו מתואר מינוי יהושע ויצירת מנגנוני הגנה ושמירה על עם ישראל מפני החטא.
מינוי יהושע (א-ח)
משה מעיד על עצמו שהוא בן מאה ועשרים שנים, והוא לא יכול לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ, כפי שה' אמר לו. לכן משה קורא ליהושע ומחזק אותו לעיני כל ישראל "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (ז).
מצוות הקהל (ט-יג)
משה כותב את "הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (=ישנו ויכוח פרשני על מה מדבר כאן הכתוב. ראו במאמרו של הרב ד"ר תמיר גרנות) ונותן אותה אל הכהנים ומצווה אותם שבכל שבע שנים, בסוף שנת השמיטה בחג הסוכות, כאשר עם ישראל עולה לרגל יש לקרוא את התורה באזני כל ישראל "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (יב).
דברי ה' למשה לפני מותו ופעולות משה בעקבות דברי ה' (יד-ל)
ה' קורא למשה רגע לפני מותו ואומר לו נבואה קשה על עם ישראל: אחרי מותו של משה העם יעבוד עבודה זרה ויעזוב את ה'. בעקבות החטא ה' יסתיר פניו מהעם ויעניש אותו. כדי להלחם במה שעתיד להתרחש, יש לכתוב את "הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (יט), וללמד את עם ישראל אותה (את שירת האזינו שנקרא בפרק הבא). "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי" (כא).
בעקבות דברי ה', משה כותב את השירה ומעביר אותה לעם ישראל. משה מצווה את הלויים לקחת את ספר התורה "הזה" ולשים אותו מצד ארון הברית "וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (כו). משה מכנס לאחר מכן את מנהיגי העם, ואומר בפניהם את השירה, שנקרא אותה בפרק הבא.