כאשר צוה משה

 

בסופו של פרקנו מתואר מעמד ציבורי בהר עיבל, שבבירור מתיחס לציווי מן התורה שנאמר בפרק כ"ז בספר דברים:
(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.  
(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ לָךְ.  
(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.
(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ. 
(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ.
(ח) וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

מקריאה פשוטה בספר דברים עולה כי ישנם שני דברים שונים שמְצוּוִּים ישראל לבנות בכניסתם לארץ: אבנים שעליהן ייכתבו את דברי התורה (פס' ב-ג) ומזבח שעליו יקריבו קרבנות (פס' ה-ז)

אך בשונה לכאורה מהציווי בדברים, יהושע מקיים את שני הציוויים על אותן אבנים - "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל... וַיִּכְתָּב-שָׁם עַל-הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה" (יהושע ח', ל-לב).

כדי לגשר על הפער, נפנה לקריאה מעמיקה יותר בפסוקי ספר דברים, שם ניתן לשים לב לכפילות בציווי: פעמיים, בפסוק ב ובפסוק ד, נצטוונו על לקיחת אבנים וסיודן בשיד; ופעמיים, בפסוק ג ובפסוק ח, נצטוונו לכתוב עליהן את דברי התורה.

ניתן להסביר שמדובר כאן בשני מבנים שונים שצריך לבנות - אחד שציוויו בפסוקים ב-ג, עליו מודגש כי יש להקימו "בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן" (ב); ושני שציוויו בפסוקים ד-ח, שנועד להיבנות מאוחר יותר, דוקא בהר עיבל.

יהושע אכן עקב אחר ציווי משה במדויק, והקים את שני המבנים שעליהם תיכתב התורה.
הראשון הוקם בפרק ד', לאחר המעבר של העם את הירדן, שם הוקמו 12 אבנים מתוך הירדן במטרה להזכיר את נפלאות הקב"ה עם ישראל במעבר הירדן - כשזכרון זה מהווה במהותו חלק מדברי התורה.
את השני מקים יהושע בפרקנו, והוא משמש על פי הציווי גם כמזבח לקרבנות, ועליו התורה כולה נכתבת. על מזבח זה לא כתובים רק "אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (ג), כפי שהעם מצווה בחלק הראשון, אלא ממש "בַּאֵר הֵיטֵב" (ח) – את הפסוקים המדויקים בתורה, כמו שכתוב בציווי השני.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מעשי ניסים

 

בפרקים ג'-ד' מתוארת כניסת עם ישראל לארץ ישראל על ידי חציית הירדן. עם ישראל מצטווה לחצות את הירדן ומקבל הוראות מפורטות כיצד לעשות את זה:
העם מְצֻוֶּוה להתקדש ולהיטהר לקראת המעבר, כמו במעמד הר סיני.
העם מְצֻוֶּוה להסתדר בצורה מיוחדת כשהכוהנים וארון הברית בראשם.
הנס כולו תלוי במעשי הכהנים - מהרגע שהכוהנים יגעו במים, הם צריכים להישאר במים עד שהעם עובר ורק אחרי שאחרון הכוהנים יעזוב המים יחזרו לזרום כרגיל.
בהמשך מְצֻוֶּוה העם להעמיד גלעד אבנים, שיעיד על הברית עם הקב"ה.

הסיבה לצורך בציווים ובמעשים הללו נעוצה במהותה של ארץ ישראל ובמעבר שהעם עושה.

עד עכשיו עם ישראל חי במדבר בהשגחה אלוקית צמודה וגלויה, כשעמוד האש ועמוד הענן צועד לפניהם והם אינם צריכים לדאוג לדבר. בארץ ישראל הדבר אינו כך - אמנם זו ארץ אשר "עיני ה' אלהיך בה" (דברים י"א, יב), אבל בארץ ישראל הניסים הגלויים פוחתים וצריך לפעול גם בעצמך. צריך להילחם, לעבוד לפרנסתך, להתפלל לגשמים.

כך גם בכניסה לארץ - אמנם מתקיים נס, אבל לנס שותפים עם ישראל במעשיהם והוא תלוי בהם, העם כבר צריך לפעול למען הניסים. נס חציית הירדן מסמל את השותפות בין ישראל לקב"ה שקיימת בארץ ישראל ולכן הגלעד שהוקם על ידי העם לזכרו מעיד על השותפות הזאת - הברית שכרותה בינינו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

הודיעו בעמים עלילותיו

 

בכמה מקומות בתנ"ך נצטווינו לענות לשאלות ילדינו, לספר ולהסביר דברים שאנו עושים או שהם רואים: לדוגמא - שמות י"ג, יד; דברים ו', כ.
גם בפרקנו - בפסוק ו ובפסוק כא, מְצוּוִּים ישראל לענות לבניהם ולהזכיר את חציית הירדן.

אמנם, בדרך כלל הדגש בציווי מושם על סיפור המאורעות וידיעת העבר - שזכר מעשיו הגדולים של הקב"ה עימנו לא יסוף מזרענו. כך אסור שנשכח את יציאת מצרים, מעמד הר סיני או את חציית הירדן.
שלושת המעשים שעלינו לזכור מבטאים את ייחודנו כעם ה' ואת הנפלאות שעשה ה' למעננו - "הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ"? (דברים ד', לד)

עם זאת, בציווי של פסוק כא אצלנו, נדמה שהמטרה העיקרית בתשובה איננה בעצם ידיעת השואל, אלא במסר שהוא יפיק מהתשובה
"וְהוֹדַעְתֶּם אֶת-בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה... לְמַעַן דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כׇּל הַיָּמִים" (כב-כד)
נראה שבסיפור הדברים כאן, ניתן דגש על עמי הארץ ועל החיוניות בכך שגם הם יכירו את ה' וגבורתו.

למרות שה' אוהב אותנו וכרת ברית עם אבותינו, אהבה זו טמונה ביכולתנו לעבוד את ה' ולקדש את שמו; על עמי העולם לדעת את ה' וכוחו, ואחריות זו מוטלת על כתפינו. כל נפלאות ה' עימנו כוונו למטרה הזאת - אין אלו מתנות חינם.

החובה עלינו לזכור את המטרה של נפלאות ה' - שעם ישראל ואחריהם כל העולם יכירוהו ויעבדוהו - תלמד אותנו את יראת העבד מרבו, את כובד האחריות המוטלת על כתפינו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מנהיג עולה

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (דברים ל"ד, ט)

"בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (יהושע ד', יד)

 

ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז ד"ה (ט) ויהושע 

"ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" - מפני מה? "כי סמך משה את ידיו עליו".

"וישמעו אליו בני ישראל" - אין לך משמע גדול מזה: "ויעשו כאשר צוה ה' את משה".

ועדין לא ניתן מוראו עליהם,

שנאמר (יהושע ד', יד): "בעת ההיא [ביום ההוא] גדל ה' את יהושע" - באותה שעה ניתן מוראו עליהם

 

 

 

ספרי דברים - מדרש תנאים לספר דברים מבית מדרשו של רבי עקיבא. הוא מכונה, יחד עם שאר מדרשי התנאים, 'מדרש הלכה' משום שיש בו עיסוק נרחב בהלכה (מה שאין כמעט במדרשים מתקופת האמוראים) אולם יש בו גם הרבה דרשות אגדה. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

יום העצמאות בניסן

 

"וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יב)

אם נעיין בשמות פרק ט"ז, בתיאור של ירידת המן לראשונה, נגלה שיש לנו חוקים מאוד מפורטים ונוקשים לגבי המן: צריך ללקוט ממנו כמות מסוימת - עומר לכל אדם, אסור להשאיר אותו עד הבוקר שלמחרת, הוא יורד כפול ביום שישי, וכלל לא בשבת.
ירידת המן - הצורך הבסיסי ביותר של הקיום האנושי במדבר - מותנה בהוראות מאוד ברורות ונוקשות, שלא נקבעו על ידי בני ישראל; הם מתנסים על ידו בשמירת חוקים, שלאו דווקא נוחים ומוסריים לדעתם.

נתונים אלו מעצימים את ההבנה כי המן מסמל את התלות שלנו בה' בקיומנו במדבר ואת ההשגחה האלוקית הקרובה - האחריות לקיומנו מוטלת עליו, לא עלינו, ובזאת הוא גם מחנך ומגביל אותנו - כתינוק שכל מחסורו מסופק על ידי ההורים, אבל הוא גם משולל כל עצמאות.

לאחר שבני ישראל נכנסים לארץ הם 'מתבגרים'. הם עברו את 40 השנים שהקנו להם את החינוך הבסיסי ונשארו נאמנים לבריתם עם ה' וכעת עליהם לדאוג לצרכיהם בעצמם; עם זאת באה גם האחריות להחליט על עצמם - לבחור בעצמם איך לכבד את השבת, וכמה, ומה לאכול ביום.

התבגרות זאת היא גם הסיבה שעלינו לחדש את בריתנו עם ה' בדם פסח ובדם מילה. איננו אותו עם שיצא ממצרים, התבגרנו - ועלינו לבחור שוב בקשר עם הבורא מתוך עצמאות ואחריות אישית.
ברגע שקבלנו על עצמנו את הברית בתור עצמאים - שבת המן ועצמאותנו נכנסה לתוקף מלא עם העמל לאכילה מתבואת הארץ.

עם זאת, איננו מתנערים לחלוטין מתלותנו בה': חכמים קושרים את זמן שביתת המן למצוות העומר, המגבילה את אכילתנו מן התבואה החדשה לרק לאחר הנפת העומר ביום השני של פסח. למרות שאנחנו דואגים בעצמנו למאכלינו, אסור לנו להנות מהם לפני שנקריב מהם לה'. אנו נזכרים בהשגחה הצמודה של ה' במדבר, כדי להחזיר אותנו לבסיס - שכל האוכל שלנו, כל שגרת ימינו - הם מה', כפי שנאמר בדברים פרק ח': "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי על-כָּל-מוֹצָא פִי-ה', יִחְיֶה הָאָדָם".


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מה בין שני הקרבות על העי?

 

הקרב השני על העי הוא אחד הקרבות המבריקים מבחינה צבאית בספר יהושע. יש בו כמעט את כל עקרונות הלחימה שאנו מכירים מלחימה בעולם הקדום ובעולם המודרני:
מיצוי הכח, יוזמה והתקפיות, תחבולה, רציפות והמשכיות, רוח לחימה ועוד ועוד.

במבט פשוט זהו הפער הגדול מהקרב הראשון על העי בו בני ישראל הובסו:
בקרב הראשון הם זלזלו.
מרגלים נשלחו לתצפת על העי וחזרו עם תשובה מאוד ברורה: אין צורך לעייף את העם, נשלח 2000 או 3000 לוחמים, אנחנו חזקים, הם מועטים, ננצח אותם בלי כל בעיה. הלוחמים יוצאים לקרב ומוכים שוק על ירך. את הקרב השני כבר לוקחים ברצינות: יוצאים בכוח גדול מאוד, מתפצלים לכמה כוחות, שמים מארב, יוצרים הונאה ומנצחים.

הסבר זה היה אפשרי אלמלא סיפור עכן שמתחיל עוד לפני סיפור הקרב הראשון, מפורט לאורך רובו של פרק ז', ונמשך אל הקרב השני בדמיון המפורש שבין העי לבין יריחו.

ספר יהושע אינו ספר של אסטרטגיות לחימה מתקדמות. הוא לא ספר למצביאים הרוצים לדעת כיצד לכבוש כפר, עיר או ארץ. ספר יהושע הוא ספר למנהיגים הרוצים ללמוד צניעות, אמונה, ובעלי יכולת להבין שגם ניצחונות צבאיים גדולים לא יכולים להתרחש בלי ההבנה שה' הוא הנותן בידינו את האפשרות לעשות את החיל הגדול הזה.

כל עקרונות הלחימה המופיעים בסיפור כיבוש העי נעשו על פי ה' ובציוויו, כמפורט בפסוק א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ".

המחשבה שהכוח העצמאי של צבא העם הוא המנצח קרבות, גרמה לאווירה שאפשרה לעכן למעול ולקחת לעצמו מהחרם, שהרי אם הצבא אחראי לניצחון מדוע שלוחמיו לא ייהנו מהשלל? ממילא אפשר גם לזלזל בעי ולנצח בקלות. רק לאחר תיקון חטא עכן נוצרה האווירה המתאימה שהביאה להתנהלות הצנועה, להכנות לקרב שכללו את שמיעת דבר ה', ולניצחון הגדול על העי.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ההפסד - תוצאה של הסרת ההשגחה

"וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם" (יהושע ז', ה)

 

ואמנם הסבה בענין הזה שקרה אליהם היא, כי זה לא היה על צד העונש,
כי אם היה זאת המיתה על צד העונש, היתה מתיחסת לחוטא ולא לאנשים נקיים,
אבל לפי שאחד מן המחנה חטא בזה חטא חמור,
סבב זה שתסור מהעם ההשגחה האלהית מצד שהיה המקובץ ההוא כולו מתאחד,

ולזה יהיה נעזב למקרים ונמשך הרע וההפסד למעותדים אליו,
להיותם בלתי נשמרים בהשגחתו יתברך,
ולזאת הסבה מתו שם הל"ו איש נקיים מאותו חטא ולא מת עכן,
כי לא נמשך אותו הרע על צד העונש לראוי אליו, כי אם להעדר ההשגחה,
ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה ההוא לא מת מפני העדר ההשגחה...

ואולם שתסור ההשגחה מהמקובץ הגדול בחטא האיש האחד אם היה ראוי אליו?

הוא מבואר, לפי שהיה המקובץ כאיש אחד וכל איש ממנו כאבר מאיברי האיש,
וכמו שבהחליא אבר מן האדם יעדר בריאות אותו האיש בכללו,
ככה כשיחטא האיש אחד חטא גמור תסור ההשגחה האלהית מכלל העם והמקובץ,
אבל כאשר רצה יתברך להעניש על זה החטא לא העניש כי אם לעכן כמו שאבאר.
וכבר יחזק הדעת הזה מה שאמר יתברך ליהושע:
"לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם" (יהושע ז', יב),
הנה התרה בהסרת ההשגחה מהם.

 

 

 

אברבנאל - ר' יצחק ב"ר יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל – מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

Volver al capítulo

מפה ליהושע פרק ה

Volver al capítulo

מפה ליהושע פרק ד

Volver al capítulo

מפה ליהושע פרק ג

Volver al capítulo

Pages

x