שלושת פרקי כיבוש הארץ (אחרי סיפורי יריחו והעי, שעיקר עניינם מודלים של מלחמה עם עזרת ה' או בלעדיו ולא הכיבוש עצמו), מהווים חלק אחד בספר, ועניינו סיפור ההשתלטות על הארץ. שלושת הפרקים פותחים בנוסחה דומה:

פרק ט': "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד".

פרק י': "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם. וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן".

פרק י"א: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל מֶלֶךְ אַכְשָׁף. וְאֶל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנֲרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם. הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה. וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב מְאֹד. וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל".

שלוש הפתיחות הדומות האלה משקפות קו כפול: ההתאגדות הראשונה, המקיפה ביותר, כלל לא יצאה אל הפועל. השנייה והחלקית – חמשת מלכי הדרום, שאליהם נספח גם סיפור כיבושן של דביר, מקדה, לבנה וגזר - באה בעקבות הפחד מנפילת גבעון, שמהווה אזור מפתח בארץ; והשלישית היא המסוכנת ביותר, המקיפה ביותר והחמושה ביותר, וכוללת גם סוס ורכב. הסכנה הולכת ומתגברת מפרק לפרק, ועל כולם גובר הצבא הישראלי בהנהגתו של יהושע. בכך משיג הסיפור אפקט של תיאור עוצמה מתגברת.

כבכל הספר, הסיפור ומסריו נבנים על גב הנתונים הריאליים. למרות ששלבי המלחמה אינם ברורים וסיפורם קטוע – מתי נכבשה דביר? ומי כבש את ירושלים? ומה קרה לגזר? ומה חלקו של כלב בסיפור? – ברור שמלכי הארץ הרבים היו מפולגים ומפורדים; וכך הוא המצב עוד מימי השושלת השמונה עשרה של מצרים, שליטת האימפריה המצרית ממצרים עד סוריה. מכתבי אל-עמארנה, מארכיונו של המלך הכופר אחנאתון ואביו אמנחתפ השלישי (שמלכו במאה ה-14 לפנה"ס), משקפים מציאות דומה להפליא, של מלכים קטנים שליטי ערי ממלכה, הרבים ומתקוטטים וכורתים בריתות ושבים ונפרדים, כשברקע מסתובבות קבוצות אקס-ממלכתיות בשם "עפירו".

עד היום יש המנסים לזהות את ה"עפירו" עם שבטי ישראל. אלה שזיהו אותם עם שבטי ספר יהושע ייאלצו להקדים את סיפור הכניסה למאה הארבע-עשרה לפנה"ס, במקום סוף המאה השלש עשרה, כמקובל; אחרים ניסו לראות בהם את בני יעקב שנלחמו בשכם; אלה ואלה מסכימים כי מדובר בקבוצות שאינן נתונות למסגרת חוק מסודרת בערי הממלכה הכנעניות, ואפשר שמדובר בתופעה נרחבת, ששבטי ישראל הקדומים והמאוחרים הם אחת מהשתקפויותיה.

כך או כך, מסתבר שארץ כנען נותרה מפולגת ומפוצלת בין אותן ערי ממלכה, שביניהן נודע לירושלים ולמלכה מקום בולט, ועד לימי הכיבוש הם לא הצליחו להתאחד ולשתף פעולה, אף נוכח סכנה ברורה ומיידית כשבט הפולשים ממזרח. הפרקים שלפנינו משקפים את הפער שבין ההצהרות הרמות לבין הפוליטיקה הקטנה, שפעמים כה רבות הביאה על יושבי הארץ הזאת את קץ עצמאותם.

באדיבות אתר 929