באדיבות אתר 929
בטחון בה' ולא בסוסים
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ" (יהושע י"א, ו)
צוה לעקור סוסיהם ולשרף מרכבותיהם,
שלא יקחום ישראל ויבטחו בם בענין המלחמות
ושלא יאמרו שכחם ועוצם ידם עשה להם את החיל,
אבל יהיה מבטחם בשם יתברך ויתבאר להם כי הוא מנצח הגוים האלה ולא הם.
רלב"ג - רבנו לוי בן גרשם, חי בתחילת המאה הארבע עשרה בפרובנס. הוגה דיעות ופילוסוף אשר הגה וחקר תחומים רבים של תורה וחכמה. ספריו העיקריים: מלחמות ה' ופירושו לתורה.
תקציר יהושע פרק ו'
לאחר שיהושע שלח מרגלים ליריחו, ולאחר שבני ישראל נכנסו לארץ, כעת ניתן לכבוש את העיר הראשונה: יריחו. הנתון הראשון בו נפתח הסיפור, הוא שיריחו נצורה בחומה: "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת... אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (א)
דברי ה' ליהושע (פסוקים ב-ה)
ה' פונה ליהושע ואומר לו שהוא יתן את יריחו בידם, ומסביר ליהושע כיצד לכבוש את העיר: שבעה כהנים הנושאים שבע שופרות צריכים להקיף את העיר פעם אחת בכל יום, במשך שישה ימים. ביום השביעי, יש להקיף את העיר שבע פעמים ולאחר מכן יש לתקוע בשופר, להריע וחומת העיר תיפול.
צו יהושע לכהנים ולעם (פסוקים ו-יא)
יהושע אוסף את הכהנים ומבהיר את דרך כיבוש העיר כפי שה' ציווה. יהושע מדגיש לעם שיש איסור להריע עד הינתן האות. לאחר הציווי של יהושע, נעשה הסיבוב הראשון סביב העיר: "וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה" (יא).
כיבוש העיר (פסוקים יב-כה)
לאחר ההקפה הראשונה, הכתוב חוזר על ההקפה השנייה ומציין "כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים" (יד). כפי שה' ציווה, ביום השביעי הכהנים הקיפו את העיר שבע פעמים, ולאחריה תקעו בשופר ואז יהושע ציווה את העם "הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר" (טז). לאחר הרעת העם חומת העיר נפלה "ַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר" (כ). הכתוב לא מתאר כיצד נערכה הלחימה לאחר נפילת החומה, אלא עובר לתאר את תוצאת הקרב: שבי, לקיחת שלל ושריפת העיר. שלל העיר הוקדש לה'. כפי שסיכמו עם רחב בפרק ב', היא ומשפחתה ניצלו מפגע והכתוב מעיד שהיא ומשפחה יושבים בקרב ישראל "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כה).
שבועת יהושע (כו-כז)
לאחר כיבוש העיר, יהושע נשבע "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (כו). הכתוב חותם בפסוק "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" (כז).
קללת אלוקים תלוי
"וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם" (יהושע י', כז)
רמב"ן דברים פרק כ' פס' כב
כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם צוה את הברכה חיים עד העולם. ולכן צוה יהושע ויורידום מעל העצים.
רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.
ממה פחדו הגבעונים?
"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (דברים כ', י-יא)
"וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (יהושע ט', כד)
רמב"ן דברים פרק כ פסוק יא
ודע כי ענין אנשי גבעון היה:
(1) מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום, והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע [=אגרות ששלח יהושע לשלום, על פי המדרש], ולכך אמרו "ונירא מאד לנפשותינו" (יהושע ט', כד). או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע, ובסוף פחדו, ועשו עצמם נכרים...
(2) והיה מועיל להם עוד [הערמה שבאו מארץ רחוקה], שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית. ומפני זה הקפידו עליהם, והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים, מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו, והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם, ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל. ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר "ועתה ארורים אתם" (שם, כג), שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה', ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר "למס ועבדוך" (דברים כ', יא), שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה', והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו.
(3) ויש אומרים, כי פירוש "והיה אם שלום תענך" (דברים כ', יא), בעת הקריאה [לשלום], אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם, והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא [=בקבלת האגרת] ולא היה הדין לקבלם.
רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.
קרבות העי
לאחר כיבושה הניסי של יריחו מגיע זמנה של המערכה הצבאית. בין שני הקרבות, בין ההפסד והניצחון, מופיע חטא עכן ואיתו שיעור חשוב אותו צריך העם כולו ללמוד על מנת להצליח לרשת את הארץ.
א. לפני תיאור כיבוש העי בפסוקים ז׳, ב-ט מופיע פסוק הקדמה ארוך ומפורט (פסוק א). נסו לשים לב כיצד כל פרט בפסוק תורם להבנת סיבת הכשלון במלחמת העי.
ב. בניגוד למלחמת יריחו, מלחמת העי התנהלה בדרכים טבעיות מבחינה צבאית. מדוע לדעתכם נבהלו יהושע והעם ממותם של 36 לוחמים בקרב?
ג. על המקום שבו נסקל עכן נכתב "עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ז׳,כו).
עיינו בפסוקים הבאים המתיחסים לגלגולי שם המקום ושם האיש ועמדו על משמעות השינויים ועל אחריתו של המקום.
"וּבְנֵי כַּרְמִי עָכָר עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם" (דה"א ב׳,ז)
"וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי" (ישעיהו ס"ה, י)
"וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." (הושע ב׳, יז)
ד. השוו בין כיבוש יריחו (פרק ו׳), כיבוש העי הראשון (ז׳, ב׳-ה׳), כיבוש העי השני (ח׳, א-כט). שימו לב: מי מצווה, כיצד מתנהלת המלחמה, מהם תחבולות הכיבוש ומהו היחס לשלל.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
הכובש והיורש
פרקנו מתחלק לשני חלקים המזהים בין שני כיבושים שונים - כיבוש עבר הירדן המזרחי בידי משה (פסוקים א-ו) וכיבוש עבר הירדן המערבי בידי יהושע (פסוקים ז-כד)
החלק הראשון פותח בפסוק א: "וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ"
בעוד החלק השני פותח בפסוק ז: "אֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה"
שמו של יהושע המוצג בכותרת יחד עם בני ישראל, בולט בנוכחותו בפתיחת החלק השני; כאשר לעומתו משה אינו מוזכר בחלק הראשון עד הפסוק המסכם את הכיבוש - "מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הִכּוּם וַיִּתְּנָהּ מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' יְרֻשָּׁה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה" (פסוק ו).
כלומר - הכתוב 'העלים' את חלקו של משה בכיבוש, וחזר להזכיר אותו דוקא בהקשר לנחלה שחילק לשניים וחצי השבטים.
לאורך חלקו הראשון של הספר, ראינו כיצד על יהושע מוטלת המשימה לכבוש את הארץ - משימה שהביצוע שלה התחיל כבר לפני הנהגת יהושע. אך הדגשת שמו על כיבושיו בעבר הירדן המערבי, והסתרת שמו של משה מכיבושי העבר המזרחי, מלמדים שהוא הצליח באופן עצמאי - לא כחוסה בצילו של משה - להוביל את עם ישראל לניצחון.
עם זאת, כעת מצפה לו אתגר חדש: בני ישראל כבשו את הארץ, ועכשיו הם צריכים לחלק אותה לנחלה בין השבטים. כאן עלינו לשאול: מנין לנו שדווקא יהושע מתאים לחלק את הנחלות?
כאן, בנוגע לנחלה, חוזר הפסוק להזכיר את הנהגתו של משה, ובכך להאיר את יהושע כממשיכו לסיים את המשימות שהשאיר מאחוריו.
בכמה מקרים בתורה נמצא שמשה הוא המנהל את ענין הנחלות ומעניק לקבוצות מסויימות וליחידים את נחלתם: ראובן, גד וחצי שבט המנשה, בנות צלפחד, כלב בן יפנה ועוד. לאחר הצלחתו העצמאית של יהושע במשימת הכיבוש, בפתיחת משימת ההתנחלות הוא חוזר להיות אך ורק כממשיך דרכו של משה ומעשיו.
כך יוצא שפרקנו אינו רק מסכם את החלק הראשון של הספר, אלא גם נותן הקדמה ורקע לחלקו השני - חלוקת הנחלה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
טיפול שורש
באשר לדינה של העיר חצור מופיעים בפרקנו ביטויי הרס רבים: הכאה לפי חרב, שריפה, חרם... הביטויים הייחודיים האלה מזכירים לנו את הפסוקים מדין עיר הנידחת: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי-חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ... וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים י"ג, יג-יט).
מדוע קיים הדמיון הזה, ומה הקשר בין חצור, מכל הערים הכנעניות, לבין עיר הנידחת?
דין עיר הנידחת מבוסס על התביעה של "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" - עיר יהודית שכפרה יש בה בעיה פנימית; ואת הבעיה צריך לכלות עד היסוד, אחרת היא תתפשט ותפגע בשאר העם. זוהי בעיה חמורה וקשה שצריכה טיפול יסודי ועמוק, לא מספיק רק להרוג את כולם אלא צריך לשרוף הכל, חי צומח ודומם.
גם הכחדת שבעת העממים נובעת מעקרון דומה - "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן-יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי" (שמות כ"ג, לג); ועלינו להרוג את כל עובדי העבודה זרה.
עם זאת, חיוב ההשמדה כאן פחות דרסטי - אין צורך להחריב את כל ערי כנען ואת רכושם. האיום שעיר יהודית חוטאת מציב מולנו גדול בהרבה מזה של עיר נוכרית; כיוון שיש פחות סיכויים שנימשך אחרי מעשיהם הרעים.
אם כך, במה זכתה חצור לכבוד המפוקפק של דין עיר הנידחת - הַחְרָבָה, שריפה באש, הפיכה ל"תל עולם"?
למעשה, התשובה כתובה לנו ממש בפסוקים - "כִּי-חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה" (י). אין מדובר כאן בתיאור פוליטי-אסטרטגי בלבד, אלא בקביעה עקרונית - חצור הובילה את ההתנגדות לעם ישראל, בחומר וכנראה גם ברוח.
אל מול אויב שכזה נדרשת עקירה מהשורש. על יהושע להשמיד את חצור ויושביה לחלוטין, על מנת שכוחה לא יאיים על עם ישראל בנחלתו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
המסר של ספר יהושע
סיפור כיבוש הארץ המסתיים בפרק זה, הוא סיפור בעל קווים סכמטיים ברורים. בשלושה פרקים רצופים מתואר כיבוש הארץ בשלושה שלבים – כניעת הגבעונים, מלחמת מלכי הדרום ומלחמת מלכי הצפון; קודמות להם מלחמות יריחו והעי, שלא באו אלא להעמיד שני מודלים של מלחמה בשם ה', חיובי ושלילי. סיפור הכיבוש מתפתח והולך בקוים ספרותיים: ממדי המלחמה הולכים וגדלים, מסוכנותה הולכת ומתגברת, ועמה הולך וגדל יהושע כמפקד עצמאי ויוזם ומעז ומנצח. בתחילת הספר הוא נזקק לנס גלוי ואף נכשל; במלחמת מלכי הדרום עדיין הוא נעזר באבנים גדולות מהשמים, ובמלחמת הצפון הוא כבר משיג את יתרונו לבד לגמרי ומתגבר על הקואליציה הגדולה והחמושה ביותר שעומדת מולו.
כל תיאורי הכיבוש בשלושה פרקים אלה הם סכמטיים, וחוזרים בהם ביטויים כגון "ביום ההוא", "בעת ההיא", לכידה והחרמה, "לפי חרב" ו"לא השאיר שריד". כבר בסיפור עצמו ברור שלא הכל קרה כך. הקרב על ירושלים, שעמדה במרכז הברית הדרומית, לא נזכר – ואכן כיבושה בפועל מתרחש בימי דוד מאוחר הרבה יותר; ערים שחרבו לכאורה, שבות ונזכרות שוב כגורם קיים מאוחר יותר, ושמות של כובשים אחרים, כגון כלב ועתניאל, שזורים גם הם בסיפור (ויחזרו כסיפורים עצמאיים בספר שופטים). ברור מכל זה שאין כאן תיאור היסטוריוני ומתעד של האירועים. אף האמירות הכוללות, כגון "הכל בא", המעידות כביכול על סיום כיבוש הארץ כולה, מופרכות מיד כבר בפרק הבא. אין כאן אלא תיאור כוללני, בעוד הפרטים נשארים עניין לספרים אחרים ולתעודות אחרות לעסוק בהם.
הרוצה לעמוד על טיבו של הסיפור, אל לו לקרוא את סיפורי הקרבות אחד אחד ולחפש בהם ריאליה מדויקת, אלא עליו לקרוא את הספר כולו כספר, כסיפור אחד ואחיד, מכיוון שאין הספר הזה בא ללמד כיצד נכבשה הארץ, ואף לא כיצד יש לכובשה מבחינה צבאית. הספר הזה בא ללמד מה משמעם של חיים בברית עם הא-לוהים; כיצד צריך עם העומד מול א-לוהיו לנהוג; מה מחייבת ברית כזו ומה היא מבטיחה ומהן תוצאות התנהגות כזו או כזו; וכיצד משמשת ארץ ישראל, הגיבורה הסמויה של רוב סיפורי המקרא, כבמה למחזה הגדול הזה, של העם ההולך בשם ה', ברע ובטוב.
באדיבות אתר 929