פרק י' - שופטים קטנים ושעבוד בני עמון

חלוקת הפרק: 
1. פס' א-ה: רשימת שופטים קצרה
2. פס' ו-יח: חטא העם, העונש והזעקה לה' 

1. פס' א-ה: רשימת שופטים קצרה 

ניתן לראות שהסיפור המעגלי של ספר שופטים (חטא, עונש, זעקה, תשועה) לא מופיע כאן אלא רק תיאור קצר של שני שופטים כאשר לא ברור מה היה פועלם ומה היה מצב העם. רשימה זו מצאנו גם לאחר סיפור יפתח, לפני סיפור שמשון. יש שהעירו שהמשותף לשתי הרשימות הללו הוא הביטוי "אחריו" המופיע בין שופט לשופט ומכאן נראה שמטרתה של רשימה זו היא להדגיש את הצורך בסוג של שלטון מתמשך (אף אם מדובר על אנשים שונים) שדווקא הוא יכול באמת למנוע את המעגליות של החטא והעונש. אי לכך הרשימה מגיעה לפני סיפור יפתח וכן לפני סיפור שמשון, סיפורים המציגים לנו מנהיגים 'ריקים' בלשון חז"ל.

2. פס' ו-יח: חטא העם, העונש והזעקה לה' 

א. פס' ו – שימו לב לתיאור הארוך של החטא ולמספר סוגי עבודת האלילים המצוינים כאן. אפשר אף לשים לב שמדובר על אלהי העמים ששעבדו את ישראל לאורך ספר זה ונראה שזה רק מגביר את עוצמת החטא.

ב. פס' ז-ט – בדומה למה שמצאנו בסיפור גדעון גם כאן מתוארת מציאות קשה במיוחד והדבר מודגש באמצעות העובדה שהעמונים משעבדים את ישראל משני צידי הירדן.

ג. פס' י – אופי הזעקה כאן שונה מאופי הזעקות האחרות בספר שופטים כאשר כאן אנו מוצאים מימד מפורש של תשובה.

ד. פס' יא-יד – לא רק ששלב הזעקה שונה בסיפור זה אלא גם שלב התגובה האלוקית שונה: ה' מסרב בתחילה להושיעם! רק לאחר שהעם מקבל על עצמו את הדין (טו) ומסיר את אלוהי הנכר (טז) ה' נענה להם.  

ה. פס' יח – שימו לב לכך שבניגוד לסיפורים אחרים כאן לא נאמר שה' הקים להם שופט (ורק מתואר שהעם עושה את זה בעצמו). נראה שזה רק מעצים את המשבר שביחסי ה' והעם כפי שתוארו לפני כן וזה למרות העובדה שהעם חזר בתשובה. כמו כן, זה מלמד על ייאוש הולך וגובר מדגם השופטים הזמניים.

Volver al capítulo

פרק ט' - ניסיון כושל למלוכה

חלוקת הפרק: 
1. פס' א-ו: המלכת אבימלך
2. פס' ז-כא: משל יותם
3. פס' כב-נז: המחלוקת עם אבימלך ונפילתו  

כפי שניתן לשים לב סיפורו של אבימלך שונה משאר סיפורי השופטים בכך שלא מדובר על שופט מושיע הבא להציל את העם מידי משעבד. הסיפור הוא למעשה סיפור המשך לסיפור גדעון ומציג לפנינו את הסכנה שבמוסד המלוכה במיוחד כאשר מדובר על מלוכה כפויה ואלימה.

1. פס' א-ו: המלכת אבימלך  

א. יש להשוות את התנהלותו של אבימלך להתנהלותו של גדעון ביחס לדברים הבאים: הרצון למלוך (גדעון סירב), היחס לאחיו (גדעון התפייס עם בני אפרים) והיחס לעבודה זרה (שימו לב מנין לקח אבימלך כסף!).

ב. פס' ה – העובדה שאבימלך ראה באֶחָיו איום וכן דבריו לעיל בפס' ב מלמדים לכאורה על מתח שהיה קיים סביב נושא המלוכה כאשר היה ברור שמישהו מהמשפחה יהפוך להיות מנהיג או מלך לאחר גדעון. על פניו אין זה מפתיע לאור גינוני המלכות שמצאנו אצל גדעון בפרק ח'.

2. פס' ז-כא: משל יותם  

א. נאום יותם נחלק לשני חלקים: משל (פס' ז-טו) ונמשל (טז-כ).

ב. פס' ז-טו – באשר למשמעותו של המשל והקשר בינו לבין מעשיו של אבימלך, שימו לב בעיקר לניגוד שבין סירובם של עצי הפרי ובין הסכמתו של האטד ולמעשה הכפייה שהוא כופה את המציעים לקבל את מלכותו. בעוד שעצי הפרי מעלים שיקולים הקשורים להטבה לאחרים הרי שעץ האטד דואג לעצמו ולמעשה מאיים ואומר שאין הם יכולים עוד לחזור בהם.

ג. פס' ז – 'הר גריזים' – הר הברכה (דברים י"א, כט) הופך להיות הר הקללה (עיינו בקללה של יותם לקמן פס' כ).  

ד. פס' טז-כ – באשר לנמשל, ניתן לראות שהנושא העיקרי שלו הוא האם יש כאן עשיית חסד עם גדעון או בגידה בו. יותם מציג שתי אפשריות ניטרליות אם כי ברור מדבריו מהי התשובה הנכונה. בכל מקרה, המשל אינו בהכרח מקביל אחד לאחד לנמשל אלא הוא למעשה רקע סיפורי לתיאור ההשתלטות הכוחנית של אבימלך על המלוכה, מה שיאפשר אחרי כן לבקר את בעלי שכם על בגידתם בגדעון.

3. פס' כב-נז: המחלוקת עם אבימלך ונפילתו  

א. הכתוב מתאר לפנינו אירועים שונים הקשורים למאבק בין בעלי שכם ובין אבימלך (מאבק אחד בפסוקים כו-מא ומאבק שני בפסוקים מב-מט. פסוק כה מתאר באופן כללי את ההתנכלויות של בעלי שכם). מהפסוקים מתברר שהם גירשו את אבימלך מהעיר והמלחמות מתרחשות מחוץ לעיר. מעשי אבימלך ונקמתו בתושבים כפי שמתואר בפסוקים מגשימים למעשה את קללת יותם על האש המתפשטת והורגת ללא הבחנה. כך מפורש גם בסוף הפרק. 

ב. פס' מו-מט – פסוקים אלו מתארים את המלחמה במגדל שכם. לא ברור האם המגדל הוא בתוך העיר וממילא זהו פרט בתוך התיאור הכללי שהובא בפסוקים לפני כן או שמא זהו מקום סמוך לעיר שכם. יש לשים לב שאבימלך מוצג כאן כלוחם חכם ובעל ניסיון. נראה שזה בא להבליט את המסר של הסיפור כאשר גם מלך שהוא לוחם טוב יכול להיות מאוד בעייתי.

ג. פס' נ-נד – מסתבר שתושביה של תבץ (המזוהה עם העיר תובס, 15 ק"מ צפונית מזרחית לשכם) היו שותפים לאנשי שכם בהתנכלויות לאבימלך.

Volver al capítulo

The Son of an Egyptian Man in the Midst of the Israelites

Towards the end of Parashat Emor, the Torah relates a difficult and painful story – the story of the blasphemer.

There came out among the Israelites one whose mother was Israelite and whose father was Egyptian. And a fight broke out in the camp between that half-Israelite and a certain Israelite.

The son of the Israelite woman pronounced the Name in blasphemy, and he was brought to Moses—now his mother’s name was Shelomith daughter of Dibri of the tribe of Dan (Vayikra 24:10-11).

 

The description of the antihero in this story is somewhat strange. While the Torah will inform us of his name – together with the names of his mother and grandfather and their tribe – it does not choose to offer that information when he is first introduced: “There came out among the Israelites one whose mother was Israelite and whose father was Egyptian…”

 

The background information about what led to their fight is also unclear. The Torah simply states: “a fight broke out,” but we do not know what they were fighting about beyond the fact that the blasphemer – who had questionable heritage – was involved. It appears that the blasphemy came about as a result of the fight, which leads him to be placed in custody until his status and punishment could be determined. Ultimately, he comes to a bad end.

 

From the story in the Torah, it is clear that the Torah did not seek to cover up or conceal his identity, since it did not refrain from naming his family, tribe and offering other additional details. Therefore, it is reasonable to ask why the Torah chose to begin telling the story by leaving out these identifying details. We find several attempts in the midrash to fill in the gaps in the story and attempt to understand what so infuriated the man, causing him to reach the level of blasphemy.

 

One suggestion that is raised, points to the blasphemer’s heritage as the cause of the fight. This approach fits nicely with the biblical text – the emphasis on the man’s questionable background and his foreignness leads us to think that this is the issue that caused the fight.

Rabbi Hiyya taught: He “came out” because of his lineage.

He came to pitch his tent in the encampment of the Tribe of Dan,

And they said to him: What are you doing pitching your tent in the encampment of Dan?

He said to them: I was born to one of the daughters of the tribe of Dan.

They said to him: Scripture says “Each-one by its contingent, under the insignias of their Fathers’ House” (Bamidbar 2:2). This means their father’s tribe and not their mother’s.

 

This is a heart-wrenching story. The son of the Egyptian man is rejected by the Tribe of Dan because his genealogical connection to them is through his mother and not through his father. For this reason, he is not deserving of a place within their encampment. Based on his heritage through his Egyptian father, however, he is not deserving of a place with any other tribe. This rejection is what leads him down a path to blasphemy and annihilation.

 

Issues of family heritage are complicated and highly charged. Traditional Jewish sources view these laws as deserving special attention, to the extent that when questions arise, greater stringencies are applied, using the Talmudic dictum: “the Sages established a higher standard with regard to matters of lineage.” Entire portions of the Torah, of Navi and of Ketuvim are dedicated to lists tracking different families and their heritage. The Book of Ezra emphasizes this point, as it becomes clear that each family returning from the Diaspora came holding his family “Roots project” that tracked the family lineage. We find many laws discussed by the rabbinic sages that are connected with this, beginning with the question of determining the status of a newborn as a kohen, levi or yisrael or if they are to be considered a mamzer. There is the discussion of how to determine the status of a shetuki, about whom we have no information regarding the parents. Many laws require clarification of people’s family status, e.g., “One who marries a Kohenet [the daughter of a kohen] needs to investigate her status with regard to four mothers…” (Mishnah Kiddushin 4:4). Another such law is the requirement for havhanah – the stipulation that a woman have a “cooling off period” between marriages to ensure that we can determine paternity should the woman become pregnant. There is even such a requirement when a couple converts and there is no question about paternity; still there is a desire to determine whether or not at the moment of conception the parents were Jewish.  

 

There are many such discussions in rabbinic literature, and not only in halakhic literature. There are many sources that raise these issues in aggadic stories. One of the most surprising is the story of Rabbi Yohanan who travels to Babylonia from the Land of Israel. His student, Zeiri, who is always quick to learn Rabbi Yohanan’s Torah refuses to marry his daughter because of the questionable lineage of the Jews living in Israel who had returned there from Babylonian in the time of Ezra. This pained Rabbi Yohanan, who complained bitterly, saying: “Our Torah is fit and worthy of honor in your eyes, and yet our daughters are not fit?” 

 

In contrast to this position is the popular expression that compares family lineage with potatoes – in both cases the better part is in the ground. This statement seeks to emphasize the importance of a person’s character, values and ethics. The idea is to consider the possibility of starting “from scratch” without being chained to the past, allowing every individual to establish their own “lineage.” In truth, there exists a position in Jewish law that modifies the requirement of clear lineage, for example by stating that “a family that has become assimilated – whose flawed lineage is unknown to the public – has already become assimilated,” and is accepted (see Kiddushin 71a). The Gemara relates a story about a person who was called “bar arma’ah” (son of an Aramean), and Rav Yosef declared that he could have arranged for him to be accepted as Jewish.

 

With this approach in mind, the midrash in Vayikra Rabbah on Parashat Emor places at the forefront the misery of son of the Egyptian man who is rejected by his mother’s tribe, describing the pain of the children who committed no sin, but are ridiculed and condemned for the sins of their fathers.

There came out among the Israelites one whose mother was Israelite and whose father was Egyptian. Regarding that which is written: “I further observed all the oppression that goes on under the sun” (Kohelet 4:1).   

Daniel the Tailor interpreted the verse as referring to Mamzerim. "The tears of the oppressed", the fathers of these sinned, and these [the children] are shamed, how does it concern them?

So too, this one's father committed incest, what is the child's sin, and how does it concern him?

"And they have no comforter", rather "their oppressors are empowered", this refers to Israel's Great Sanhedrin, who comes at them with the power of Torah, and pushes them away in the name of "a mamzer will not enter the community of the Lord." (Devarim 23:3). 

 

This midrash criticizes the Sanhedrin that comes at the mamzer with the power of Torah, distancing him even though he committed no crime. “The fathers of these sinned, and these [the children] are shamed.” Being forced out of the community creates unbearable suffering. The most basic right of existence is denied to man by forces over which he has no control.

 

It turns out that there exists significant movement between the desire for religious purity of lineage and openness to acceptance and inclusion, as is evident from the different midrashim on Parashat Emor. Some view the heritage of the Egyptian man as the underlying cause of blasphemy. They view the story as a warning to keep such people far away from the community, showing greater concern for the purity of the community than to the plight of the individual. Others read the story in a more critical fashion, arguing that it teaches us the price of rejecting the oppressed and abused.

 

The ability of the Jewish people to survive over the centuries comes from its success in fencing themselves off from the outside, with strict rules imposed on the structure of the family and its foundations. But the inner strength of the Jewish people comes from justice and compassion. Indeed, at the end of the parasha, it is not only the blasphemer who pays a price. The Torah now also details the laws of assault, a set of laws that seems to refer to those in the camp who were inclined towards violence, hinting at their punishment. The blasphemer’s punishment is carried out only after these laws are taught. Perhaps there is still room to show respect to his humanity. Perhaps this death could have been prevented.

Volver al capítulo

גדעון המלך

 

לאחר פרק וחצי שבהם תואר גדעון בחולשתו, כחסר אמונה הדורש עוד ועוד אותות ניסיים, כחששן המגייס צבא ענק, ומתעכב שוב ושוב מלצאת למלחמה, משתנה פתאום הסיפור באמצע פרק ז' וגדעון מתגלה כמצביא נועז שהוגה ומבצע תכנית קרב מבריקה ומסוכנת, ומצליח בכך.

פרק ח' מתאר את המשך הקרבות בעבר הירדן המזרחי, ואת אחריתו של גדעון לאחר המלחמה. סגנון הסיפור משתנה, ובעיקר המסר הרעיוני שלו. גדעון מתנהג כמלך. הוא מאמן את בנו הבכור בתכסיסי מלחמה והרג, למרות שהבן עדיין נער צעיר. הוא הורג את מלכי מדין כנקמה אישית על רצח אחיו שמתוארים "כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ" (פס' יח). הוא מאיים ומעניש את מי שאיננו מתגייס למאמץ המלחמתי, אף שסמכות שכזאת יש רק למלכים (פס' ז-ט, יג-יז). הוא אוסף מס משלל המלחמה ומקים אנדרטה לעצמו ולגבורתו (פס' כד-כז).

אך כאשר עולה שאלת מלכותו במפורש, ובני ישראל מבקשים ממנו להקים שושלת מלוכה, הוא עונה את התשובה האידיאולוגית המייצגת את תפיסת ספר שופטים כולו: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם, ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (פס' כג). גדעון מדבר נגד מלכות בשר ודם, ובו בזמן מקים חצר מלוכה בעפרה עם נשים רבות ושבעים בנים, ואפילו יורש הממשיך את השושלת, וחושף באופן נורא עד כמה מסוכנת היא מלכות בני האדם.

סיפורי גדעון ואבימלך מצויים במרכזו של ספר שופטים ומייצגים אידיאולוגיה אנטי-מלוכנית. ה' הוא המלך היחיד בישראל, הוא ממנה שופטים-מצביאים לצורך מלחמה אחת ויחידה, ולאחר הניצחון חוזרים המנהיגים הללו אל האלמוניות. כל ניסיון לחרוג מהסדר הזה וליצור שושלת מלוכה אנושית, מנוגד לרצון ה' ויביא בהכרח לאסון משפחתי ולאומי.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

כפיות טובה

Volver al capítulo

כל הרודף אחר השררה

"וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ" (שופטים ט', נג)

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ג

זה שאמר הכתוב: "גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כ"ט, כג). כל מי שרודף אחר שררה - שררה ברחת ממנו, וכל מי שבורח משררה - שררה רודפת אחריו. 

שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך שנאמר (שמואל א י', כב): "וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש, ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים"... והבורח מן השררה השררה רודפת אחריו שנאמר (שם, כד): "הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם...". 

ואבימלך בן ירובעל רדף אחר השררה והשררה ברחה ממנו (שופטים ט', א): "וילך אבימלך בן ירובעל שכמה אל אחי אמו וגו'" והרגם כלם על אבן אחת ומלך על בעלי שכם, ולבסוף "וישלח אלהים רוח רעה בין [בעלי שכם ובין אבימלך] (אבימלך ובין בעלי שכם)" (שם, כג) והרגה אותו אשה.  

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

פרק ח' - העימותים ושאלת המלוכה

חלוקת הפרק: 
1. פס' א-ג: העימות עם אנשי אפרים
2. פס' ד-יז: העימות עם אנשי סוכות ופנואל 
3. פס' יח-כא: הריגת זבח וצלמנע 
4. פס' כב-כח: הצעת המלוכה לגדעון 
5. פס' כט-לב: מות גדעון 
6. פס' לג-לה: העם חוזר לעבוד עבודה זרה  

1. פס' א-ג: העימות עם אנשי אפרים 

פסוקים אלו ממשיכים באופן ישיר את המתואר בסוף הפרק הקודם. בני אפרים הביאו את ראשי ערב וזאב אל גדעון אך בו בעת הם התלוננו על העובדה שגדעון לא שיתף אותם. שימו לב לעובדה שדו שיח זה מתרחש כאשר המרדף עדיין מתנהל! עובדה זו מעצימה מצד אחד את הביקורת כלפי בני אפרים ומצד שני מאירה באור יותר חיובי את דמותו של גדעון שהתפייס עימהם מתוך דאגה לעמו.

2. פס' ד- יז: העימות עם אנשי סוכות ופנואל 

א. בניגוד לעימות עם בני אפרים, שם מחל גדעון על כבודו, כאן הוא מעניש בצורה חמורה את בני עמו שסירבו לעזור לו. למרות שסירובם לעזור לו פגע במאמץ המלחמתי ניתן לראות שהפגיעה שלו בהם נובעת גם מכך שהם פגעו בכבודו: בתחילה הוא אמר: "וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע" (ה), על כך הם השיבו: "הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה ביָדֶךָ" (ו) והוא השיב "לָכֵן בְּתֵת ה' אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי" (ז) ובהמשך: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי" (טו).

ב. פס' ד – למה רק שלוש מאות לוחמים? היכן שאר לוחמי השבטים שהצטרפו למרדף? אכן בפועל עברו רבים מישראל את הירדן ורדפו אחרי מדין אולם הכתוב מדגיש את גדעון והגדוד שלו. הדגשה זו קשורה גם כן לביטחון העצמי, המפורז מעט, שאחז בגדעון.  

ג. פס' יב - שימו לב שלא מתואר כאן שגדעון השמיד את המחנה אלא רק שהבריח אותם ותפס את המלכים. אפשר ויש בכך שוב ביטוי לאופי המעט אישי של מרדף זה, כאשר גדעון מעוניין להראות לאנשי סוכות ופנואל את כוחו.

3. פס' יח-כא: הריגת זבח וצלמנע 

א. מהדו שיח המופיע בפסוקים עולה כי אחיו של גדעון נהרגו על ידי המדיינים וגדעון הורג את המלכים בעיקר בעקבות מעשה זה. שוב יש כאן ביטוי למימד האישי מדי שמניע את גדעון.  

ב. פס' כא – "ויקח" – כנראה מדובר על תכשיטי מלוכה מיוחדים. לקיחתם על ידי גדעון מלמדת על כך שרעיון המלוכה 'עבר לו בראש'.

4. פס' כב-כח: הצעת המלוכה לגדעון 

מצד אחד גדעון מסרב להצעת המלוכה בטענה שהיא סותרת את מלכות ה' אך מצד שני הוא בונה אפוד מהשלל שהעם מביא ומהשלל שלו, אפוד שמסתבר שמשמש כמצבת ניצחון הבאה לפאר את מעשיו. נראה אם כן שניתן למצוא מתח באשר להתייחסות של גדעון עצמו לרעיון שהוא נחשב כמלך. מגמה זו בולטת גם בפסוקים הבאים (כט-לב) בריבוי הנשים והילדים, סממן מלכותי מובהק, ובקריאת בנו בשם 'אבימלך'. גם לשון הפסוק בתיאור מותו (לב) "ויקבר בקבר יואש אביו", נוסח השמור בדרך כלל למלכים (עיינו מל"א ב', י; שם י"א, מג ועוד) מתקשר לעניין זה.

Volver al capítulo

מטרת האפוד

"וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ" (שופטים ח', כז)

 

יתכן כי עשה כן על כי האפוד של הכהן הגדול הוא מכפר על עבודת אלילים (ערכין טז א). על כן זכר עשה לנפלאותיו יתברך כי לא הביט אל העבודת אלילים שעבדו ויזכור את אפוד הכהן גדול ויצילם מיד מדין. על כן משלל מדין עשה אפוד, למען ישכילו לבלתי שוב עוד לעבודת אלילים, כי זה הפכה ומנגדה, ואליו יביטו לפרוש הימנה, כי לאו בכל שעתא מתרחיש ניסא להגין על השוגים בעבודת אלילים.

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך ע"י ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

פרק ז' - המלחמה והמרדף

חלוקת הפרק: 
1. פס' א-ח: צמצום הלוחמים 
2. פס' ט-טו: חלום המדיני 
3. פס' טז-כב: המלחמה במדין 
4. פס' כג-כה: המרדף אחרי מדין
 
1. פס' א-ח: צמצום הלוחמים 

א. מסתבר שהצורך במלחמה עם מימד ניסי, בשל מספר הלוחמים המצומצם, נובע מהתחושות הרוחשות בעם, שבאו לידי ביטוי בדבריו של גדעון (לעיל ו', יג).

ב. פס' ד-ו – פרשנים רבים הבינו כי מטרת המבחן היא לבחור את הטובים ביותר. השימוש בביטוי "ואצרפנו" (ד), לשון זיכוך, מחזק גישה זו. אולם יש שטוענים שאין משמעות מיוחדת לכך שדווקא מי שליקק ככלב נבחר מעבר לעובדה שבאופן טבעי רוב האנשים לא שותים בצורה זו וכך מגיעים למספר קטן של לוחמים. (על כך ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יגאל אריאל)

2. פס' ט-טו: חלום המדיני 

א. סיטואציה זו מלמדת שגדעון עדיין חושש ופוחד מהקרב. על אף שהוא לא מבקש בעצמו את האות, ה' הרואה ללבב מושך אותו לשם. נראה שהתיאור בפס' יב מסביר לנו היטב מדוע הוא חושש.

ב. פס' יא-יד – זהו האות האחרון ומכיוון שיש בו גם מימד מלחמתי בכך שגדעון למד מכך על החשש במחנה המדייני, הוא שם סוף לחששות של גדעון.  

3. פס' טז-כב: המלחמה במדין 

פס' יז-יח – ניסוח ההכרזה שבפי גדעון צורם כאשר הוא משתף עצמו יחד עם ה'. יש להשוות זאת לדברי אהוד בפרק ג', כח ("רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם") שהכריז כי ה' הוא זה שנתן בידם את האויב, ולשירת דבורה ששרה שיר הלל לה' על הניצחון. יתכן ודברי המדיני לעיל בפס' יד ("אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן") עומדים גם הם ברקע לדברי גדעון כאן.  

4. פס' כג-כה: המרדף אחרי מדין

א. יש לשים לב שהכתוב אינו מרחיב במה שאירע בפועל בזמן המרדף אלא יותר בזהות הרודפים, מי הם השבטים שרדפו אחרי המדיינים.

ב. פס' כג-כד – יושם לב להבדל בין שבטי הצפון ובין שבט אפרים: שבטי הצפון נזעקו לעזור בעוד שבט אפרים יצא רק לאחר שמלאכים נשלחו בפקודת גדעון.

Volver al capítulo

מחיר הענווה

 

כאשר המלאך מגיע לבשר לגדעון על בחירתו לתפקיד שופט ישראל, תגובתו הראשונה של גדעון היא ענווה: "בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (טו).

טענה זו דומה מאוד לתגובתו של שאול כששמואל הנביא מבשר לו על עלייתו לגדולה: "הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן" (שמואל א ט', כא).

שני המנהיגים מעלים טענה כלפי הבחירה בהם למרות הייחוס שלהם ולמרות משפחתם. שניהם התחילו את תפקידם ממקום של ענווה.

אבל ענווה זו גם הביאה בסופו של דבר לחטאם.
שאול במהלך תפקידו מצניע את עצמו עד כדי כך שהוא מבטל את עצמו בפני רצון העם, ולבסוף עושה את רצון העם נגד רצון ה' (שמואל א ט"ו). כמוהו, גדעון בסוף ימיו מתבקש על ידי העם למלוך אחריהם והוא מסרב בענווה ומבטל עצמו כלפי שלטון ה'. עם זאת, הוא לא הבין את העם ודרכיו; וכאשר הוא הכין אפוד על מנת להתקרב לה', בני ישראל הפכו אותו לעבודה זרה.

במקביל לשני המנהיגים האלה, ישנו מנהיג שלישי שהתחיל את מנהיגותו בענווה – "מִי אָנֹכִי?" (שמות ג', יא) שואל משה במעמד הסנה. ועליו נאמר שהוא היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג), ולא מצינו שענווה זו הביאה אותו לחטא.

מה עשה משה בשונה מגדעון או שאול שענוותו הצילה אותו מלחטוא?

משה שם לב לשני הצדדים אותם הוא ייצג. שלא כמו גדעון שביטל את עצמו למול רצון ה' ושכח את מחשבות העם, ולא כמו שאול שביטל את עצמו ביחס לעם ולא זכר את מצוות ה', משה שם את עצמו בשני צידי המתרס. מבטל את עצמו לחלוטין, מתוך ענווה נכונה - בלי לבטל לא את העם ולא את הקב"ה, אלא רק את האינטרסיים האישיים שלו.  


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

Pages

x