לעילוי נשמת של החייל אילן משה כהן ז"ל En recuerdo de Ilan Moshe Cohen z"l
Donar Mapa bíblico
Es

גם סכסוך וגם שליחות

 

בשם מי פועל שמשון את פעולותיו? לכאורה, שמשון פועל רק מתוך מניעיו האישיים. אחיו, בני שבט דן, לא שלחוהו לפעול ואף שמשון עצמו, על פי המתואר, אינו מייחס לעצמו שליחות. דווקא מתוך כך מתהווה סגולת ישועתו. זו בימינו תחבולה מוכרת בתופעת ה'טרור הספורדי'. שאין מאחריו כתובת לנשיאה באחריות. תופעת non-accountability.

הכתוב נותן ביטוי מפורש להגיון הפעולה המעוגן בחיפוש האמתלה, כהיגיון מוביל בסיפור: "וירד שמשון תמנתה, וירא אשה בתמנתה מבנות פלישתים. ויעל ויגד לאביו ולאמו, ויאמר אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלישתים ועתה קחו אותה לי לאשה" (א-ב). התיאור מבטא בשפה פשוטה וישירה, בקשה בסיסית וטבעית של נער מהוריו. בסביבת הקיום בה גדל שמשון, בין צרעה ובין אשתאול, בגבעות המשתפלות מהרי יהודה אל שפלת החוף, לא היה זה בלתי צפוי להתאהב בנערה פלישתית. במרחב הקיום שהשתרע כתווך ביניים בין ערי פלישתים בחוף הים, לבין מרכזי יהודה ובנימין בגב ההר, בני דן ופלישתים חיו כנראה בסוג של מפגש יומי, במרחב ספר (frontier) משותף. בדיון בין שמשון לבין אביו ואמו מדוע הוא מבקש דווקא אישה מבנות הערלים, המספר מתערב ומשתף אותנו בידע הנתון רק לו, מנקודת מבטו ה'כל יודעת': "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלישתים ובעת ההיא פלישתים מושלים בישראל" (ד).

שתי קריאות אפשריות כאן בשאלה מי מבקש תואנה מפלישתים: אפשרות אחת היא כי ה' עצמו הוא המבקש תואנה מפלישתים, ושמשון עצמו מופעל למלא שליחות א-לוהית בבלי דעת, רק מתוך דחפיו היצריים. האפשרות האחרת לקריאה, מפרשת "תואנה הוא מבקש", כמיוחסת לשמשון עצמו. בפירוש הזה שמשון מצטייר כבעל עורמה מחושבת, הבוחרת במודע להתחכך בהוויית חיים יומית עם פלישתים, על מנת להפוך סכסוכים מזדמנים להזדמנות לפעולות נקם.

הצעתי מן הפרק הקודם לקרוא את סיפור שמשון כחידה המתפתחת במרחב הזיקות בין הגלוי לבין הסמוי, בין הנוכח לבין הנעדר, משתלבת באופן בו הטקסט עצמו מותיר אותנו ללא הכרעה בין שני הפרושים. זו דו-משמעות מובנית ומחושבת, כמו בציור ה'ארנב-ברווז' של ויטגנשטיין, שלרגע נראה ארנב, לרגע ברווז, והוא דוחה מעצם מבנהו את היכולת להכריע מהו באמת. דו-המשמעות המובנית, היא גם המכוננת את הגיון ישועת שמשון בממד האסטרטגי, בשימור הגיון עמימות מובנה שמשאיר פתוחה את שאלת מניעי הפעולה, בתנודה הבלתי פתורה בין פעולה המונעת מהיגיון פלילי, בדפוס סכסוכי עבריינים, לבין פעולה המונעת מהיגיון לאומני, בתודעת שליחות.

לממד החידתיות הטמון בסיפור שמשון מראשיתו, מצטרפת רמיזה מובלטת בחידת שמשון "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" (יד). כמו בובת בבושקה רוסית, בובה בתוך בובה, כך בנוי כאן הסיפור כחידה בתוך חידה. חידת דבש הארי מוטלת באורח זה על הסיפור כולו כרמז לאותה שניות בין גלוי לסמוי, כמגמת טקסט חתרנית המבקשת להובילנו להכרה שמה שרואות עיננו הוא רק מראית עין, המכסה על הסיפור הממשי החבוי בעומק הסמוי.

לא שאני מציע לקרוא את הסיפור באופן אלגורי ולהימלט כך מן הצרימה הקשה הנוצרת לאנשים מוסרניים, בין התיאור: "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול" (י"ג, כה), לבין האופן היצרי והתובעני המתבטא בדרישת שמשון מהוריו לקחת לו את האישה הפלישתית. בהדגשתי את הזיקה בין גלוי לסמוי כמפתח להבנת שמשון, אני מבקש להצביע דווקא על הזיקה ההדוקה, שאינה ניתנת להתרה, בין שני הממדים. כמו הזיקה המתקיימת במקדש בין הבית לבין העזרה, כמו בזיקה האדריכלית המתקיימת בין הקרמלין כארמון, לבין הכיכר האדומה כמגרש ריק. המרחב הריק שיוצרים הכיכר והעזרה, מעצימים את נוכחות המבנה והם דרושים זה לזה. כך ראוי בעיני לפרש את הדואליות החידתית של דמות שמשון בזיקה השזורה ללא התרה, בין רוח ה' המפעמת בו לבין יצריו וכוחו הפיזי המובילים אותו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

רק לא מלחמת אחים

 

היגיון פעולת שמשון, כתחבולה אסטרטגית, המותירה את האויב ללא יכולת לפנות אל עם ישראל כנושאים באחריות לפעולותיו, מגיע לשיא בפרק ט"ו, כאשר בני יהודה מוסרים אותו אסור בעבותים לידי פלשתים. כך מתברר לפלשתים, במובהק כביכול, כי שמשון פועל רק על דעת עצמו. מתוך חרדת בני יהודה מתגובת פלשתים לטרור שמשון ההולכת לפגוע בהם, באו אל שמשון להסגירו לידי פלשתים כמתואר: "וירדו שלושת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם, ויאמרו לשמשון, הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים, ומה זאת עשית לנו" (יא). בתנאי המצב המתוארים, טענת אנשי יהודה לשמשון נראית מובנת כרציונאלית ומוצדקת, במלוא היבטיה. תשובת שמשון אליהם נראית מתאימה להתנהלותו הפשטנית: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם" (שם).

אבל דווקא מנקודת מפגש זו מזדקרת מלוא אחריותו המוסרית של שמשון, בהיותו מוכן בהתמסרות מודעת לאפשר להם להסגירו לידי פלשתים. הרי היה יכול להתנגד להם, כפי שעשה מיד לאחר מכן לפלשתים בהכותו אלף איש מפלשתים בלחי החמור. אלא שבניגוד לקודמיו, אבימלך ויפתח, שמשון נזהר מפגיעה באחיו. רק לא מלחמת אחים, זה המסר המהדהד מהתנהלותו ההרואית כלפי אחיו אנשי יהודה. הכתוב מבטא היגיון זה כהיגיון הדדי המתבקש על ידי שמשון: "ויאמר להם שמשון, השבעו לי פן תפגעו בי אתם. ויאמרו לו לאמור, לא כי אסור נאסרך ונתנוך בידם והמת לא נמיתך" (יב-יג). שיעור הקומה המוסרי המתגלה בגבורה עילאית זו, המתבטאת בעוצמת הריסון שבהתנהלותו כלפי אחיו, מסבירה את הנאמר בקיצור חידתי בסיום הפרק: "וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" (כ).

עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון 'הקוד האתי של הלח"י'


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שלא יעלה עליך מורא

Volver al capítulo

Buy Blue-and-White

Parashat Behar includes the prohibition against ona’ah – deception in business – that includes the obligation to present fair prices:

When you sell property to your fellow, or buy from your fellow’s hand, you shall not wrong one another. In buying from your fellow, you shall deduct only for the number of years since the jubilee; and in selling to you, he shall charge you only for the remaining crop years: the more such years, the higher the price you pay; the fewer such years, the lower the price; for what he is selling you is a number of harvests. Do not wrong one another, but fear your God; for I the LORD am your God.

                Vayikra 25:14-17

 

According to Jewish law, the main obligation involved in ona’ah is to sell moveable objects at fair prices. According to the rabbinic sages, if the price is more than one-sixth more than the value of the item, the sale is cancelled. Still, as Ramban points out, the Torah law appears to be broader than what was established by the sages. From the Torah it appears that unfair pricing is prohibited also when dealing in real estate, and also when the price gouging would be less than one-sixth of the deal, since the verses talking about this prohibition appear in the context of selling land.

Certainly, when someone deals unfairly with his fellow, he transgresses the prohibition, whether it was a transaction of moveable objects or one of real estate, which is where Scripture writes: “you shall not wrong one another.” …but the sages required a return of the money if the price was one-sixth above the value of the object, and cancellation of the sale if it was more than one-sixth, and they excluded land sales from that law, since in cases of real estate, there is assumed forgiveness even for more than one-sixth, as there is for less than one-sixth in moveable property – even though that is also forbidden, if done with malice aforethought. Still, most people would not demand that a sale be cancelled because of such a small discrepancy.

(Ramban to Vayikra 25:14-15).

 

The Sifra brings the verse “When you sell property to your fellow,” to our attention. Usually that type of expression is viewed as a limitation, and we would be led to conclude that the ona’ah prohibition applies only to fellow Jews, and not to Gentiles. The Sifra, however, takes it one step further:

From where do we derive that when selling, you should sell only to your fellow?

Scripture states: “When you sell property to your fellow.”

And from where do we derive that when purchasing you should purchase from your fellow?

Scripture states: “…or buy from your fellow’s hand.”

I might think that this only applies to real estate, which is what Scripture is discussing; how do I know it applies to moveable objects, as well?

Scripture states: “When you sell,” which includes moveable items.

                Sifra Parsha 3, 3:1

 

The teaching of the Sifra establishes the idea that we should do “Blue-and-White” business. We should give priority to fellow Jews both when buying and when selling, whether real estate or other business dealings. In establishing this rule, the Sifra is not denying the rights of Gentiles to participate in business, rather it is emphasizing the importance of supporting other Jews. Chapter “HaZahav” in Bava Metzia closes with a fascinating story that is reminiscent of this idea. The context of the story is that it is forbidden to conceal the defects of something that is offered for sale.

Like that incident involving a certain elderly slave who went and dyed his head and beard black to create a younger impression. He came before Rava and said to him: Purchase me as your slave. Rava said to him that there is a rabbinic adage: Let the poor be members of your household. The slave came before Rav Pappa bar Shmuel, who purchased him. One day Rav Pappa said to the slave: Give me water to drink. The slave went and removed the dye and whitened the hair on his head and his beard. The slave said to Rav Pappa: See that I am older than your father, and I am unfit to serve you. Rav Pappa read about himself: “The righteous person is delivered from trouble, and another comes in his stead” (see Mishlei 11:8).

                Bava Metzia 60a

 

According to the story, Rava refused to purchase the non-Jewish slave, preferring to hire poor Jews to do the work. Rav Pappa bar Shmuel recognized Rava’s righteousness, and how he fell into the trap that Rava avoided.  

 

We have a tendency to create a dichotomy between our obligation to give charity and the business decisions that we make – between the times that we want to give, and the decisions we make while we are deeply immersed in our business and the desire to maximize our profits. At those moments we often forget to be sensitive to communal needs. Our desire for success in business often conceals from us the distress of the individual in our community and considerations of the common good. It is precisely there that the Torah comes and demands: “from your fellow’s hand.” Beyond the limitations that the prohibition of ona’ah places on us when doing business with our fellow Jews, we must also be sensitive to the needs of others and search for ways to support one another, in order to limit the needs of the poor and better the world.

Volver al capítulo

לתִּמְנָה עולים או יורדים?

"וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ד, א)

 

כשהלך יהודה למקום שלקח בת איש כנעני (בראשית ל"ח, ב) שאמרו ז"ל (בראשית רבה פה א) שעל הנשואין ההם נאמר (מלאכי ב', יא) "בגדה יהודה כו' ובעל בת אל נכר", ונאמר שם (בראשית ל"ח, א) "וירד יהודה". 
אך בתמנתה אשר שם לקח את תמר נאמר (שם, יג): "הנה חמיך עולה תמנתה". 
אמנם בשמשון בלכתו שם לקחת בת ערלים נאמר "וירד", כי ירידה היתה לו. וזהו "וירד שמשון תמנתה",
כלומר כי מה שליהודה היתה שם עליה, היתה שם לשמשון ירידה. וזהו "וירד שמשון תמנתה", אך זולתו עלה תמנתה. 
ובזה נחה שקטה קושייתם ז"ל (סוטה י א) אם תמנתה היא למטה או למעלה.

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך ע"י ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

מפה לשופטים פרק יז

Volver al capítulo

פרק י"ד - שמשון והאישה מתמנתה

סיפורי שמשון 

את סיפורי שמשון ניתן לחלק לשלושה חלקים כאשר כל חלק עוסק למעשה באישה אחרת. על פי חלוקה זו הסיפור הראשון על שמשון, שמורכב כמובן מחלקי משנה, מתחיל בפרק י"ד ומסתיים בסוף פרק ט"ו. הסיפור השני הוא קצר ומופיע בתחילת פרק ט"ז ולאחריו עד סוף הפרק מופיע הסיפור השלישי.
 
פרק י"ד

חלוקת הפרק:
1. פס' א-ט: בקשת שמשון לשאת אישה מתמנתה
2. פס' י-כ: משתה הנישואין, החידה ותוצאותיה 

1. פס' א-ט: בקשת שמשון לשאת אישה מתמנתה 

א. פס' א-ד – המציאות הנגלית לעניינו בעיתית שהרי על פניו נראה שבמקום להושיע את ישראל מיד פלשתים שמשון מתחבר עימהם! אכן פס' ד מגלה שיש כאן תכנית אלוקית שמגמתה בסופו של דבר היא הפגיעה בפלשתים על אף שהוריו של שמשון, וכנראה גם שמשון עצמו, לא מודעים אליה. יש שהעירו שלמעשה ניתן לראות כאן בפסוק שלוש נקודות מבט: המבט של שמשון הנמשך אחר עיניו, המבט של הוריו שהוא מבט לאומי והמבט של הכתוב שמספר לנו על המבט האלוקי. אולם יש שביארו שלפחות בשלב זה אכן שמשון פועל בערמה מתוך תחושת שליחות ומשמעותו של פסוק ד היא שהוריו לא ידעו שהוא-שמשון (ולא ה') מבקש "תאנה". לפי פירוש זה נפילתו של שמשון הייתה רק בהמשך, בשני הסיפורים בפרק ט"ז.
נראה שבכך נחלקו התנאים במקור הבא בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ג:
"שמשון בעיניו מרד שנאמר: 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי וגו'' (י"ד, ג), אף הוא בעיניו לקה שנאמר: 'ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו וגו'' (ט"ז, כא). רבי אומר תחלת קלקלתו בעזה היתה אף עונשו לא היתה אלא בעזה".

ב. פס' ה-ו – הכרמים אינם על אם הדרך (וכפי שעולה במפורש מפסוק ח - "ויסר לראות") ואם כן שמשון סטה מן הדרך ונכנס אליהם ללא הוריו. לא ברור אומנם, על דרך הפשט, מדוע נכנס לשם. 

ג. פס' ו – מדוע לא אמר לאביו ולאמו? אפשר שיש בכך ביטוי להפתעה שלו מעצמו, מהכוח שפתאום הוא מצא בעצמו.

ד. פס' ח – מצד אחד הוא הולך לראות ולהיזכר במה שעשה (אולי ביטוי לגאווה שאוחזת בו) אך מצד שני הוא עדיין לא אומר להוריו (ביטוי לצניעות).

2. פס' י-כ: משתה הנישואין, החידה ותוצאותיה

פס' יז – "כי הציקתהו" – נשים מציקות מכניעות את שמשון. כך גם לקמן ט"ז, טז.

Volver al capítulo

תקציר שופטים פרק ט"ו

פרקנו מספר על מעללי שמשון אצל פלישתים.

שמשון מבקש לחזור אל אשתו (א-ג)

שמשון, שעזב בכעס בסוף הפרק הקודם, חוזר עם מתנה לאשתו התמנתית: גדי עזים. להפתעתו הוא מגלה שאשתו ניתנה בינתיים לגבר אחר. שמשון רוצה נקמה, אבל לא רק באבי הכלה, העומד מאחורי המעשה, אלא בפלישתים כולם: "נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים כִּי עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה" (פסוק ג).

מעשה הנקמה (ד-ח)

שמשון לוכד שלוש מאות שועלים, מסדר אותם בזוגות, קושר לפידים בוערים בזנבות ומשחרר אותם בשדות פלישתים. התוצאה היא: "וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת" (ה). נקמה נענית בנקמה, "וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ [=את אשת שמשון התמנית] וְאֶת אָבִיהָ בָּאֵשׁ" (ו). שמשון לא נשאר חייב, "וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה" (ח).

הסגרה ותשועה (ט-טז)

פלישתים עולים למלחמה על יהודה בגלל מעשי שמשון. אנשי יהודה נמצאים במצוקה אמתית והם מבקשים להסגיר את שמשון. שמשון אמנם מסביר שהפלישתים הם אלו שהתחילו - "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם" (יא), אך מסכים שיסגירו אותו לפלישתים כשהוא כבול, בתנאי שבני עמו לא יפגעו בו. בסופו של דבר הוא מצליח לפגוע בפלשתים בלחי חמור שמצא, ולהפיל מהם חללים רבים.

Volver al capítulo

מפה לשופטים פרק טז

Volver al capítulo

והוא פלאי

"וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דבריך [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי" (שופטים י"ג, יז-יח) 

 

"ויאמר וכו' למה זה תשאל לשמי" - אני איני מבקש כבוד ותפארת מן האדם, כי מלאך אני.

וגם שמי "פלאי", לא ידעוהו שוכני חומר.

וגם כיון כי שם המלאך הוא לפי שליחותו, והוא נשלח ברגע זו לעשות פלאות כמו שנאמר: "ומפליא לעשות" (פס' יט), והיה עתה שמו "פלאי".

וחז"ל ברבה נשא (במדבר רבה י, סוף ה) פירשו שהיה שמו "פלאי" על שם הנזירות, דכתיב: "כי יפליא לנדור נדר" (במדבר ו', ב) .

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

Pages

x