בעקבות ביקור אבלים
"בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב [וּבִשְׂגוּב] צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים א ט"ז, לד - י"ז, א)
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיג עמוד א
אחאב שושביניה הוה [=אחאב שושבינו של חיאל היה],
אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא [=הלך הוא ואליהו לשאול בשלומו בבית האבל]
יתיב וקאמר [=ישב אחאב ואמר]:...
השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא, דכתיב [= עכשיו שקללת משה לא התקיימה שכתוב]:
"סרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" (דברים י"א, טז)
וכתיב [=וכתוב]: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים" וגו' (שם).
וההוא גברא אוקים ליה [=והאיש ההוא, כלומר אחאב, מקים לו] עבודה זרה על כל תלם ותלם,
ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה [=ולא הניח לו הגשם שילך ויעבוד אותו...],
לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא [=קללת יהושע תלמידו מתקיימת]?
מיד: "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד חי ה' אלהי ישראל... אם יהיה... טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א י"ז, א),
בעי רחמי והבו ליה אקלידא דמטרא, וקם ואזל [=ביקש רחמים ונתנו לו מפתח הגשמים וקם והלך]...
הוויכוח בין ה' לאליהו
ב וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמר:
ג לֵךְ מִזֶּה
וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה
וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.
ד וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה
וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.
ר' שמואל לניאדו בפירושו 'כלי יקר' על נביאים ראשונים, מנמק את צו ה' הזה בכך ששבועתו של אליהו נעשתה ביוזמתו שלו.
אליהו נדרש לפרוש מחברת בני עמו ומן הפורענות שהביא עליהם. בשהייתו הרחק מהם נבחנת השאלה, האם יהא מסוגל לחיות שנה בבדידות, ולחוות יום יום, פעמיים ביום, את היותו שונה מבני עמו, נבדל מחברתם ומגורלם. אפשר ואורח חיים זה בנחל כרית יביאנו לבקש לשוב אל בני עמו, לחוש במצוקתם ולהיות שותף בגורלם. צעד כזה, לוּ יתממש, יהא צעד ראשון לקראת ביטול שבועתו של אליהו.
לא בבת אחת נפגש אליהו עם תוצאות שבועתו - עם יבושת הנחל. לאחר חורף שחון החלה זרימת הנחל להתמעט, ובמשך הקיץ המים הלכו הלוך וחסור. ואליהו, החי על הנחל, חווֶה את גוויעתו האיטית וחש בעליל כיצד עמידתו על שבועתו מכריתה חיים רעננים, ומשליטה את חרבוני הקיץ ואת שממת המדבר הנורא. עד...'מותו' הגמור של הנחל: "וייבש הנחל" (ז). ומדוע אירע דבר זה? "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ..." (שם).
אליהו עומד על דעתו ועל שבועתו, ואינו מוכן לסגת מהן, ולהשיב בדברו את המטר על הארץ. על כן יימשך הוויכוח עמו. אולם לא עוד במקום זה, בנחל כרית, ולא עוד באמצעות 'טיעונים' אלו. דרך זו הרי לא הביאה תוצאות, ועל כן יש לטלטל את הנביא ממקומו למקום אחר, ולנסות דרך חדשה של ויכוח - התנסות חווייתית חדשה לנביא, שאולי היא תשנה את עמדתו ותרכך אותה.
לשם כך בא הסיום המשברי לאותה שהות של שנה בנחל כרית. התייבשות הנחל, כפועל יוצא הכרחי מגזרת הבצורת שגזר אליהו, תאלץ את הנביא לחפש מקום אחר להמשך קיומו בימים הקשים הללו, וצו ה' ינחנו אל המקום החדש הזה ואל דרך הקיום החדשה באותו המקום, לשם המשך הוויכוח.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
לא צריך לשאול
לפני כמה פרקים (במלכים א פרק כ"ב) מסופר לנו על ברית שנכרתה בין יהושפט מלך יהודה ובין אחאב מלך ישראל, אביו של יהורם, במטרה להחזיר את רמות גלעד לשליטת ישראל. ברית זו נכרתה לאחר שנים של ניכור הדדי בין הממלכות ונגמרה במותו הטראגי של אחאב.
ישנו דמיון בין הברית ההיא לברית המופיעה בפרקנו עם בנו של אחאב. יהושפט אף משתמש כמעט באותה לשון כמו אז: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (מלכים א כ"ב, ד). אך בעוד שבמלחמה על רמות גלעד יהושפט הביע את רצונו לשמוע את דבר ה' תחילה, בפרקנו לא מופיע כל רמז לבקשה דומה טרם היציאה למלחמה.
ניתן להסביר הבדל זה בהתנהגותו של יהושפט באמצעות מצבת מישע, שהתגלתה ב-1868 והייתה העדות החוץ-מקראית הראשונה שנמצאה חופפת לתנ"ך. המצבה היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, ומתארת את התרברבות מישע מלך מואב על ניצחונותיו כנגד א-לוהי ישראל.
לאור מצבה זו ניתן לטעון שיהושפט לא שאל בה' לפני צאתו למלחמה זו, כי הפעם מדובר במלחמת מצווה. כיבושה מחדש של רמות גלעד היה מלחמת רשות, אבל בכל הנוגע לחילול שם ה' כפי שקרה בפרקנו, אין צורך בכלל לשאול נביא לפני יציאה למלחמה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
עליה תלולה מדי
מושגים מובילים בפרקנו הם העליה והירידה: אחזיה נופל מן העליה, אליהו עולה אל מלאכי המלך, ומנבא כי מהמיטה עליה עלה אחזיהו, הוא לא ירד. בהמשך שליחיו של אחזיה מנסים לשכנע את אליהו לרדת מההר, והוא בתגובה מוריד אש מהשמיים.
בתוך העליות והירידות הללו אליהו מצטווה בשני ציוויים הפוכים. בתחילה, ה' מצווה עליו "קום עלה לקראת מלאכי מלך שומרון" (פס' ג) - אליהו מצטווה לצאת מהמקום הפרטי שלו, ולעלות אל אזורו של אחזיה. בסופו של הפרק, שוב מצווה המלאך על אליהו לבא לאחזיה, אך הפעם בלשון ירידה – "רד אותו, אל תירא מפניו" (פס' טו). מה פשר ההבדל בין שני הציוויים?
הציווי הראשון של אליהו היה לעלות אל אחזיה ולהטותו מהשאלה בבעל זבוב. אך אליהו לא הצליח בכך, ובמקום זאת עלה למקום נבדל, שונה מהמקום של אחזיה או של כל אחד אחר. עלייה זו, וכן עלייתו לשמיים בפרק הבא, אולי מבטאת התקדמות רוחנית והתקרבות לקב"ה, אך לא את מה שנדרש ממנו לעשות - לא נעשה שום ניסיון מצד אליהו לעזור לאחזיה או להתפלל להחלמתו. זה מסמל את העובדה שאליהו ואחזיה נמצאו בשני מצבים רוחניים נפרדים כל כך עד שלא ניתן לחבר ביניהם, וכאשר הם עולים, כל אחד מהם עולה למקום אחר, והם אינם נפגשים.
ציוויו האחרון של המלאך לאחר מכן - לרדת אל אחזיה - מבטא את העובדה שעל אף התקדמותו ועליתו הרוחניים, הוא נכשל בתפקיד ולכן איננו יכול עוד לתפקד כנביא, שאמור לקרב את העם אל ה'.
אליהו מטבעו הוא אחר. יש לו לבוש מיוחד (וכך כל אחד יכול לזהות אותו), הוא מתנהג אחרת, הוא אפילו מנבא אחרת, ובסוף הוא יסיים את חייו אחרת מכולם. פרק זה מוכיח שוב את השוני והנבדלות של אליהו מכל העם, ואת חוסר היכולת שלו להתאים את עצמו למציאות האנושית, דבר המטרים את הפרק הבא, בו אליהו עולה בסערה השמיימה ואת מקומו תופס אלישע, שמצליח להגיע אל העם, במקום שאליהו לא הצליח.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
אורות, גפן וכרמל
"וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים" (לח).
כדי להוסיף לנזיד נגיעות של ירק, יצא אחד התלמידים ללקט אורות. על פי חז"ל הם הגרגיר, בן חרדל מצוי שלעליו טעם פיקנטי-חריף. התלמיד לא מצא אורות ובמקומם הביא פקועות של "גפן שדה". סביר להניח שגפן השדה היא דלעת הנחש המצויה שעליה דומים לעלי גפן, פירותיה המרים והרעילים מקובצים יחד כאשכול ומבשילים באביב, העונה שבה אירע הסיפור.
"וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מב)
מה זה כרמל? בטקס הבאת ביכורי העומר הוא נקרא "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ויקרא ב', יד). אביב הוא מצב ההבשלה הירוק של הדגנים. כרמל הוא מצב ההבשלה הספציפי, באביב שבו החיטה ירוקה-זהובה, הגרעינים כבר מלאים אבל עדיין לחים. במצב זה אפשר להכין מהם גרש, גריסים. המשנה מתארת את התהליך: "קצרוהו... היו מהבהבין אותו באור (באש)... בקנים ובקליחות חובטים אותו (להסרת הקליפות)... שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו (לייבוש), נתנוהו ברחיים של גרוסות" (משנה מנחות י ד).
השעורה מבשילה בפסח והחיטה בשבועות. בבעל שלישה, השוכנת ליד יריחו החמה, החיטה מבשילה מוקדם. כיוון שהאיש הביא כבר ביכורי לחם שעורים, סביר להניח שהכרמל היה של חיטה. אולי הגרעינים היו עדיין בתוך השיבולת, כי צקלון באכדית פירושו שיבולת.
התרגום הארמי-סורי לתנ"ך מתרגם 'כרמל' כפריכה. בערבית פריכה הם גריסי חיטה ירוקה-זהובה שקולים אותה בשדה, מייבשים ומכינים ממנה גריסים.
כתבה: ד"ר טובה דיקשטיין, אוצרת הגן הבוטני ואחראית על פיתוח תכניות ההדרכה - נאות קדומים
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929