תקציר מלכים א פרק י"ח

אליהו-עובדיהו-אחאב (א-יט)

ה' מצווה את אליהו ללכת ולהיפגש עם אחאב כדי להפסיק את הבצורת. הפגישה עם אחאב לא נעשית בצורה ישירה, אלא דרך מתווך - עובדיהו.

עובדיהו הוא הממונה "אשר על הבית" (=אחד השרים הנכבדים בממלכה), ויחד עם אחאב הם יוצאים לחפש מזון לבהמות כדי שהם לא ימותו ברעב. אחרי שהם התפצלו, לפתע עובדיהו נתקל באליהו. אליהו מבקש מעובדיהו שיאמר לאחאב שהוא מצא את אליהו. אמנם עובדיהו חושש אך בסוף הוא משתכנע ומעביר את המידע לאחאב. אליהו ואחאב נפגשים, אחאב רואה את אליהו ואומר לו: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל" (יז), אך אליהו משיב לו במטבע זהה: "וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְו‍ֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (יח).

אליהו מציע לערוך מפגש גדול עם כל נביאי הבעל מולו, והוא לא מסביר מה מטרת המעמד.

מעמד הר הכרמל וירידת הגשם (כ-מד)

אחאב מקבץ את כל נביאי הבעל להר הכרמל. אליהו פותח את המעמד ושואל את עם ישראל: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (כא), ומיד עובר למעמד עצמו. המבחן הוא כזה: נביאי הבעל יפנו לבעל ואליהו יפנה לה'. האל שיענה ויוריד אש מן השמים על הקרבן – הוא האל האמיתי. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים של נביאי הבעל, לא יורדת אש. אך כשאליהו פונה לה', מיד יוצאת אש מהשמיים, אוכלת את הקרבנות, ובעקבות זאת העם אומר "ה' הוא האלקים", ומשתף פעולה עם אליהו בהריגת נביאי הבעל. לאחר כל זה, מגיע הגשם.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק י"ז

גזירת הבצורת (א)

פרק י"ז פותח בהצהרה של הנביא אליהו על בצורת. הכתוב לא מגלה לנו מיהו אליהו אלא רק שהוא מיושבי גלעד ועמד לפני ה'. אט אט ניחשף לדמותו של אליהו וליחסיו עם אחאב מלך ישראל. אליהו, שרוצה להוכיח לעם ישראל שהבעל אינו אל אמיתי, מכריז בצורת, כדי להוכיח לעם שהבעל לא יכול לעצור את הבצורת ולהוריד גשם וכך יחזור העם להאמין בה'.

ההסתרות בנחל כרית (ב-ז)

ה' מצווה את אליהו ללכת אל נחל כרית ואליהו מציית לדברי ה'. הנביא מקבל את מזונו בעזרת עורבים ושותה מים מהנחל. לאחר שהנחל מתייבש - הנביא צריך לעבור למקום אחר.

בית האלמנה אשר בצידון (ח-טז)

ה' שולח את אליהו אל בית אשה אלמנה שגרה בצרפת שבצידון, בצפון הארץ. הנביא מבקש מהאישה להביא לו מעט לחם אך האישה מסרבת, מכיוון שאין לה מספיק מזון אפילו בשבילה ובשביל בנה. אליהו מראה לאישה כיצד הוא, שליח ה', יכול לגרום להפסקת הרעב אצלה בבית, ואכן כך קורה: "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ" (טז).

מות הילד והחייאתו (יז-כד)

הילד של האישה האלמנה חלה ונפטר. האישה האלמנה מיד האשימה את הנביא במות הילד, אך אליהו הראה לה כי ההפך הוא הנכון - הוא זה שיכול להחזיר את הילד לחיים. לאחר שאליהו מחזיר את בנה לחיים האישה האלמנה מכריזה: "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת" (כד).

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק ט"ז

מלכות בעשא (א-ז)

בסוף הפרק הקודם, הזכיר הכתוב את מלכות בעשא. בעשא מלך על ישראל במשך 24 שנה, וגם הוא כמו קודמיו בתפקיד, עשה הרע בעיני ה'. לכן ה' שלח את יהוא בן חנני עם נבואה שבית בעשא יפול, כמו בית ירבעם. בעשא מת ואחריו מלך בנו, אלה.

מלכות אלה (ח-יד)

אלה, בנו של בעשא מלך שנתיים בישראל. מי שהוריד אותו מכס המלכות היה זמרי שהשמיד את בית בעשא, כפי שהבטיח ה' בנבואת חנני.

חילופי שלטונות בישראל (טו-כב)

זמרי שמרד בבית בעשא, מלך בסך הכול שבעה ימים. עמרי "וכל ישראל" עלו על תרצה להילחם בזמרי, וכשהוא ראה זאת, הוא התאבד תוך כדי שריפת ארמונו. לאחר מות זמרי חצי מהעם בחר למלך את תבני בן גינת וחצי מהעם בחר בעמרי. עמרי התחזק, ולאחר מות תבני – הומלך עמרי על ישראל.

מלכות עמרי (כג-כח)

עמרי מלך בישראל 12 שנה, ובתרצה מלך 6 שנים. עמרי בנה עיר חדשה: שומרון. הכתוב מעיד עליו שעשה הרע בעיני ה' יותר מכל קודמיו בתפקיד. לאחר מותו, הומלך בנו – אחאב.

מלכות אחאב (כט-לד)

אחאב, הבן של עמרי, מלך בישראל 22 שנה. גם עליו נאמר שעשה הרע בעיני ה' יותר מכל מי שהיה לפניו (כלומר רע אפילו יותר מאביו). אחאב לקח לאישה את איזבל – הבת של מלך צידון. אחאב הקים מזבח לאל בעל בעיר שומרון. בנוסף לכל אלה, בימיו של אחאב נבנתה יריחו, שיהושע בן נון נשבע שאין לבנותה שוב. חיאל מבית אל, שבנה את יריחו, איבד את כל ילדיו בעקבות בניית העיר.

בפרקים הקרובים, ועד סוף החלק הראשון של ספר מלכים, הכתוב יעסוק במלכות אחאב.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק ט"ו

מלכות אבים (א-ח)

אבים (שנקרא גם אביה), היה בנו של רחבעם, נכדו של שלמה ונינו של דוד. אבים מולך בירושלים בסך הכול שלוש שנים, עוד בימי ירבעם בן נבט. הכתוב מבהיר כי כמו אביו, רחבעם, גם אבים לא היה מלך מוצלח במיוחד. אחריו מלך אסא בנו.

מלכות אסא (ט-כד)

אסא בנו של אבים מלך ארבעים ואחת שנים. בניגוד לאביו (אבים) וסבו (רחבעם), אסא דווקא הלך בדרכי ה': "וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו" (יא). אסא מצליח להסיר את העבודה הזרה מיהודה, אך למרות ההפיכה שעושה, עדיין עם ישראל עובדים את ה' בבמות.

גם המצב בין שתי הממלכות לא היה מוצלח. בעשא, מלך ישראל שמלך בתקופת אסא, היה בסכסוך פוליטי עם אסא. המלחמה ביניהם הייתה כל כך קשה עד שאסא מלך יהודה ביקש סיוע מבן הדד, מלך ארם. בקשת סיוע זו מלמדת על היחסים הגרועים של הממלכות האחיות בתקופה זו.

בסיכום של מלכות אסא הכתוב מוסר לנו שני פרטים חשובים. הראשון שאסא בנה ערים, והשני שבסוף ימיו היה חולה. לאחר מותו, יהושפט בנו מלך במקומו.

מלכות נדב (כה-לד)

נדב הוא הבן של ירבעם והוא מלך על ממלכת ישראל שנתיים בסך הכול. כמו אביו גם הוא לא הלך בדרכי ה', ולכן הגיע גם עונשו: בעשא בן אחיה משבט יששכר חתר תחתיו למלוכה והצליח במשימתו. לא זו בלבד אלא שבעשא מכה את כל בית ירבעם וכך מגשים את נבואתו של אחיה השילוני על גורל בית ירבעם.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק י"ד

התחפשות אשת ירבעם והליכתה אל הנביא (א-ה)

אביה, בנו של ירבעם, חולה. המלך מבקש מאשתו שתתחפש ותלך אל אחיה השילוני ו"הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר" (ג). הכתוב מבהיר כי התחפושת של אשת ירבעם יכולה להצליח כיוון שאחיה אינו רואה היטב, אך ה' נגלה אל אחיה לפני בואה של אשת ירבעם ומגלה לו על דבר בואה.

הנבואה הקשה על בית ירבעם והתחלת התגשמותה (ו-יח)

אשת ירבעם מגיעה אל אחיה השילוני והוא מטיח בפניה נבואה קשה על בנה ועל בית המלוכה. אחיה מוסר לה שהילד ימות עד שהיא תגיע חזרה אל ביתה, וממלכת ישראל עומדת להיחרב ולגלות בגלל מעשי ירבעם. הנבואה של אחיה כבר מתחילה להתגשם ואביה, בנו של ירבעם, אכן נפטר ממחלתו. הכתוב מסכם את מלכות ירבעם שמולך 22 שנה, ולאחריו מולך בנו – נדב.

מלכות רחבעם (כא-כד)

רחבעם בן שלמה מולך על יהודה ופוגע בעולם הרוחני שיצרו וכוננו סבו דוד ואביו שלמה. העם בונים במות לעבודת ה', למרות האיסור לעבוד את ה' מחוץ לבית המקדש, והם גם עובדים עבודה זרה. בקיצור: "עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כד).

עליית שישק (כה-כח)

שישק מלך מצרים, המלך שירבעם התחבא אצלו בימי שלמה, עולה על ירושלים ומצליח לפלוש למקדש. הוא גונב את אוצרות ה' ואת אוצרות המלך, ולוקח אף את מגני הזהב שעשה שלמה. במקום מגני הזהב, רחבעם מכין מגני נחושת פשוטים, ואלו כמובן פחותים בערכם.

סיכום מלכות רחבעם (כט-לא)

הכתוב מסכם את ימי רחבעם, שכפי שראינו היו בעיתיים מבחינה רוחנית ומדינית. בנוסף לאלה גם בתחום היחסים בין הממלכות המצב לא היה טוב: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים" (ל). אחריו מולך אבים בנו.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק י"ג

הפרק מספר על איש א-להים שבא מיהודה לבית אל. מסופרים לנו שני סיפורים: הראשון הוא מפגש עם ירבעם והשני הוא המפגש עם הנביא הזקן מבית אל.

הסיפור הראשון: המפגש והנבואה לירבעם (א-י)

איש א-להים מיהודה נשלח אל ירבעם בן נבט. המפגש מתרחש בבית אל, בזמן שירבעם מקריב ומקטיר במזבח שבנה בבית אל. איש הא-להים פותח בנבואה קשה על ירבעם ועל תקנותיו. ירבעם מנסה לעצור את הנביא, אך ידו מתייבשת. בהמשך, ירבעם רוצה להזמין את איש הא-להים לביתו, אך איש הא-להים מסרב בתוקף כיוון שה' אמר לו לא לאכול בבית אל.

הסיפור השני: המפגש עם הנביא הזקן (יא-לב)

המפגש עם ירבעם הסתיים וכעת מתחיל סיפור חדש. נביא זקן מבית אל שומע על איש הא-להים מיהודה, יוצא לקראתו ונפגש עמו. הסיפור עצמו בנוי משלוש מערכות, וכל אחת מהן נפתחת ברכיבה על חמור:

המפגש והאירוח (יג-כב)

הנביא הזקן מבקש מבניו שיגידו לו להיכן הלך איש הא-להים, והוא עולה על חמור ויוצא לחפשו. הנביא הזקן מבית אל מוצא את איש הא-להים מיהודה והוא מנסה לשכנע אותו לאכול אצלו. איש הא-להים מסרב, כפי שסירב לירבעם. הנביא הזקן משקר לאיש הא-להים ואומר לו שבפיו נבואה ולפיה הוא צריך לאכול אצלו. איש הא-להים מציית לנביא הזקן אך מסתבר שהוא טעה; ה' מתגלה אל הנביא הזקן ואומר לו למסור לאיש הא-להים שהוא המרה את פי ה' ולכן "לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ".

מות איש הא-להים (כג-כו)

איש הא-להים חובש את חמורו ויוצא לדרך. אריה מוצא את איש הא-להים בדרך והורג אותו. הנבלה של איש הא-להים מוטלת שם עד שהנביא הזקן שומע שאיש הא-להים מת.

קבורת איש הא-להים (כז-לב)

הנביא הזקן שוב מבקש מבניו לארגן לו חמור, והוא מביא את גופתו לבית אל לקבורה. לאחר הקבורה הנביא הזקן מבקש מבניו שלאחר מותו הם יקברו אותו לצד איש הא-להים, מכיוון שהוא מכיר בכך שנבואתו של איש הא-להים על בית אל תתקיים.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק י"ב

תלונת העם (א-ה)

רחבעם מגיע לשכם, אך במקום טקס המלכה הוא מוצא מאבק. ירבעם, שעמו דיבר הנביא בפרק הקודם והבטיח לו בית נאמן, מנהל מאבק מול רחבעם ומבקש ממנו להקל מעול המסים ששלמה אביו הטיל. רחבעם מסכם עם העם שתוך שלושה ימים הוא יחזור ותשובה בפיו.

עצת הזקנים והילדים (ו-יא)

רחבעם פונה לשתי קבוצות: הזקנים והילדים. הזקנים מסבירים לרחבעם שעליו להיות טוב אל העם עכשיו כדי שלא ימרדו בו. רחבעם מחליט לא לשמוע לעצת הזקנים ופונה אל הילדים בבקשת עצה. הילדים לא חסים על העם כלל, ומייעצים לו לומר שהמסים עוד יעלו, במקום לצמצם אותם כפי שביקש העם.

החלטת רחבעם - עצת הילדים (יב-טו)

בסופו של דבר מחליט רחבעם ללכת אחר עצת הילדים, למרות שהיא איננה עצה טובה. התמיהה המתבקשת, מדוע בחר רחבעם בעצת הילדים, מוסברת בכתוב: "כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (טו).

התוצאה: קריעת הממלכה (טז-כד)

עם ישראל אינו מוכן לקבל את גזרותיו של רחבעם ולכן קורא בקול גדול: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי" (טז). העם ממליך על עצמו את ירבעם בן נבט, בדיוק כפי שניבא אחיה השילוני בפרק הקודם. לאחר ניסיון למלחמה בין יהודה לישראל, נשלח איש הא-להים להרגיע את הרוחות ולהפסיק בלחימה.

מלכות ירבעם וחטאיו (כה-לג)

ירבעם מולך כעת על רוב ישראל - עשרת השבטים. כדי למנוע חיבור של העם אל ממלכת יהודה מחליט ירבעם להקים מקדשים בבית אל ובדן ובכך למנוע חזרה של תושבים לממלכת יהודה. הוא גם ממציא חג חדש: במקום לחגוג את סוכות במועדו, הוא חוגג אותו בחודש השמיני, חודש חשוון, וממנה כהנים שאינם בני לוי. כפי שנראה בהמשך, כל המעשים האלו יעמדו לו לרועץ ויגרמו למפלת בית ירבעם.

Volver al capítulo

Beauty in the Eye of the Beholder

The miraculous manna is mentioned in Parashat Ekev as part of the ongoing experience of life in the desert, and yet its description is surprisingly uncomplimentary: “He subjected you to hardship and hunger, giving you manna to eat” (Devarim 8:3). This statement appears to suggest that there was an element of hardship in receiving the manna, and that eating it was not satisfying – that it was part of ongoing hunger. This description is difficult to understand, especially given the way it is was presented elsewhere – that “it tasted like rich cream” (Devarim 11:8). and that there was enough for everyone: “an omer to a person for as many of you as there are” (Shemot 16:16).

 

Midrash Kohelet raises this issue:

R. Hananya and R. Yonatan asked Menahem Talmaya…

What is the meaning of “He subjected you to hardship and hunger” (Devarim 8:3)?

Did the Holy One blessed be He give unsatisfying food to the Israelites when He gave them manna?

In response, he brought before them two cucumbers – one complete and one that was broken in half.

He asked them – how much would you pay for the whole one? They said: We would pay two maneh.

And for the broken one? They said: We would pay a single maneh.

He said to them: But there is nothing that can be done with this one that cannot be done with the other. And he explained, that they nevertheless cannot be compared, for aside from the pleasure of taste, there is also the pleasure of appearance.

 

According to the midrash, Menahem Talmaya showed them that there was a missing element in the manna – it did not look appetizing. Even if the broken cucumber tastes exactly like a whole cucumber – after all, a cucumber is always eaten in pieces, and in the digestive tract it makes no difference whether or not it was broken when it was bought – there still exists a difference in how it looked when purchased. Somehow, the lack of esthetic perfection affects the taste of the food, as well.

 

The pleasure of eating is affected not only by the taste of the food, but by a whole range of different senses that are brought to play. They all come together to impact on the experience of eating, and even on the sense of satiation that comes after eating takes place. If hunger hasn’t been satisfied, the person who ate will remain hungry. For this reason, according to the midrash, Yitzhak asks Esav to “make for me tasteful things” (Bereishit 27:4); since he was blind, his concern was limited to matters of taste – his other senses played no role in the food that he enjoyed. The blind amora, Rav Yosef, teaches that “the blind may eat, but they cannot be satiated” (Yoma 74b). Similarly, Abayye suggests a practical application of this idea: Someone who has a good meal should eat it during daylight hours, since that is when he will be able to see it and derive full pleasure from it. 

 

Midrash Kohelet continues, and brings the teaching of R. Elazar in the name of R. Yossi ben Zimra:

Three things were taught regarding the fig: It is good to eat, it is good for the eyes and it increases wisdom. And these three ideas are derived from a single verse: “When the woman saw that the tree was good for eating,” this teaches that it is good to eat; “and a delight to the eyes,” this teaches that it is good for the eyes; “and that the tree was desirable as a source of wisdom,” this teaches that it increases wisdom (see Bereishit 36).

 

The midrash turns its attention from the manna to the Tree of Knowledge. What was enticing about the fruit of the Tree of Knowledge was not merely its taste, but that it was “a delight to the eyes.” Highlighting the attributes of the Tree of Knowledge emphasizes the element that the manna was lacking. It was not only a lack of pleasure in consuming the manna, the manna had no appeal and no one was drawn to it. Thus, the manna does not even begin to measure up to the perfect fruit, the fruit of the Tree of Knowledge

 

Understanding and defining aesthetics and beauty, was an important philosophical discussion in previous generations, inasmuch as it is an experience that cannot be explained by rational means. Any attempt to define the meaning of beauty by means of rational tools is doomed to failure. This was the mistake of those who believed that two halves of a cucumber were identical in value to one whole cucumber. Rationally, there is no reason to distinguish between these two. The concept of beauty is related to another dimension – the dimension of desire. The idea that beauty attracts is so fundamental that research suggests that love for a child can often depend on the child’s appearance. Furthermore, nature makes evolutionary use of external appearances. Animals and flowers that succeed in attracting attention are the ones that succeed in surviving.

 

In recent years, concepts of beauty and aesthetics are associated not only with desire and choice but also with cultural consumerism. In order to produce a marketable product, you have to work on developing your brand so that it will be beautiful and “correct” (people buy jeans because it makes them feel young). Market forces make use of beauty to attract as many customers as possible and to convince people to purchase a product they may not need. Savvy merchants sell everything in designer packaging because that have learned that people buy the packaging. Consumer culture has clarified that there are two levels of this aesthetic – that of high culture and that of popular culture. There is a difference between the beauty of Michelangelo’s sculptures or Leonardo da Vinci’s paintings and the beauty of fashionable boots.

 

Aesthetics are an important value in Judaism and the Torah does not disparage the external appearance of things. It is not unusual for the Torah to note that a woman is beautiful; animals that were “blemished” were disqualified from sacrifice in the Temple, just as kohanim disqualified from serving in the Temple if they suffered from “blemishes.” People who did not meet the definition of “Every part of you is fair, my darling, there is no blemish in you” (Shir haShirim 4:7) were unable to serve in the Sanhedrin. There is no lack of such examples.

 

So why were the Israelites not allowed to enjoy a complete experience of eating in the desert? Why wasn’t the manna shaped in an attractive manner so that it would be enticing to the eye and the heart? The Torah teaches that the manna was brought in this manner “in order to teach you that man does not live on bread alone, but that man may live on anything that the LORD decrees” (Devarim 8:3). On a straightforward level, it appears that God wanted the Israelites to focus on what was truly important by removing distractions. In the desert, the main purpose was for the people to have a sense of closeness with God. Too much physical stimuli would only confuse the people of Israel whose goal for that period was to live in order to study Torah.

 

The Meshekh Hokhmah on Parashat Kedoshim writes: “When the ‘spirit’ overtakes the ‘material,’ by its nature it desires to connect with He Who sees but cannot be seen – that is, God, Who is the true completeness – to the source of wisdom and integrity.” His words apply here, as well. Here there is no silencing or neutralization of the ‘material’ to stimulate the ‘spirit.’ On the contrary, great passion envelops the people of Israel in the desert. Longing for closeness to God is also a sensory experience that draws the same energies and pervades the mind. “He subjected you to hardship and hunger” does not necessarily refer to physical hunger. The entire experience of the desert involved a yearning for the Eternal One, a life-long desire for a fuller relationship with Him.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק ח'

לאחר סיום בניית המקדש, בפרקנו מתוארת חנוכת המקדש ובמרכזה עומדת תפילת שלמה:

התכנסות העם בחג (א-יא)

שלמה מקהיל את זקני ישראל, ואת כל ישראל ב"ירח האתנים בחג" (ב) – ככל הנראה הכוונה סמוך לחג סוכות. הכהנים נושאים את ארון ה' ואת כלי המשכן ומכניסים אותם למקדש. כשיוצאים הכהנים מהקודש, הענן ממלא את בית ה' " וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (יא).

שלמה מברך את העם ואת ה' (יב-כא)

שלמה בתחילה פונה לה' ואומר "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (יג) לאחר מכן הוא פונה לעם ומברך אותו. תוכן דבריו איננו ממש ברכה כי אם תיאור השתלשלות האירועים: הרצון לבנות את המקדש, וכיצד ה' הקים את דברו, המליך את שלמה וסייע בידו לבנות לו בית.

תפילת שלמה (כב-נג)

את מרכז הפרק תופסת תפילת שלמה. התפילה מחולקת לשבעה חלקים. בכל בית שלמה מתאר מציאות אחרת בה המתפלל (היחיד, הציבור, או הנוכרי) יפנו לה' בבית ה' (או דרך בית ה') והוא ישמע את תפילתם.

שלמה מברך את העם ואת ה' (נד-סא)

לאחר סיום התפילה הארוכה של שלמה, הוא שב ומברך את "כל קהל ישראל" ומודה לה' שהשלים את כל ההבטחות שנתן למשה, וחותם בדרישה מהעם: "וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה" (סא).

חגיגות העם את חנוכת המקדש והחג (סב-סו)

לאחר ברכתו של שלמה, העם ושלמה זובחים זבחים לה'. שלמה זובח 22,000 בקר ו-120,000 צאן. חגיגות חנוכת המקדש השתלבו עם חג הסוכות, שלאחריו, ביום השמיני, שילח שלמה את העם "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (סו).

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק ז'

בית שלמה (א-יב)

את ביתו בנה שלמה במשך 13 שנים. הבית היה בנוי משני חלקים: בית הארזים ובית העמודים. בכל צלע של בית הארזים היו חלונות ועמודים (לשיטת רד"ק. לשיטת אחרים לאורך או לרוחב הבית היו ארבעה טורים של עמודים, שיצרו מעין חצר צדדית לבית). בית העמודים היה חלל שכולו היה מלא בעמודים.

יכין ובועז (טו-כב)

בפסוקים אלה אנו חוזרים לתיאור בית ה': שני העמודים שהיו בכניסה לבית ה' כונו "יכין ובועז". העמודים היו עשויים נחושת, והיו מעוטרים בצורה מיוחדת.

הים, המכונות והכיורים (כג-לט)

בחצר המקדש היה מאגר מים גדול שנקרא "הים של שלמה". הים היה עשוי בצורת עיגול וקוטרו היה כ5 מטרים, גובהו כ2.5 מטרים. הים עמד על בסיס נחושת עם שתים עשרה דמויות של שוורים, שלושה לכל כיוון.

המכונות היו ריבועיות וקטנות מהים (כ2 מטרים אורך ורוחב), ועליהן הועמדו הכיורים, בסך הכול עשר מכונות ועשרה כיורים. מטרת הכיורים הייתה לרחצה של הכהנים. המכונות והכיורים היו ניידים והם הועמדו בחצר המקדש.

סיכום כלי הנחושת (מ-מז)

הכתוב מסכם את כלי הנחושת שהוזכרו עד כאן, ומוסיף עליהם עוד כמה כלים. מי שהכין את כל הכלים הוא חירם, האומן שנזכר בפסוק יג. חירם היה בן אשה אלמנה ממטה נפתלי. בין הכלים הנזכרים: כירות (=סירים), יעים (כלים לגריפת דשן), מזרקות, העמודים יכין ובועז, ים, מכונות וכיורים. הכתוב מסכם שהיו הרבה מאוד כלי נחושת, עד כדי כך ששלמה לא שקל אותם "לא נחקר משקל הנחושת".

כלי הזהב (מח-נ)

בניגוד לכלי הנחושת אותם עשה חירם, הכתוב מייחס את עשיית כלי הזהב לשלמה בעצמו: "ויעש שלמה..." (מח). מזבח הזהב, שולחן לחם הפנים, המנורות ועוד כלים קטנים (סיפות, מזמרות, מזרקות, כפות, מחתות, פתות). הכתוב לא מפרט את מידות כלי הזהב.

חתימה (נא)

"וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'"

Volver al capítulo

Pages

x