תקציר מלכים ב פרק י"ב

בפרקנו מסופר על מלכות יהואש בממלכת יהודה, מעשה בדק הבית ועליית חזאל מלך ארם.

מלכות יהואש ומעשה בדק הבית (א-יז)

יהואש הומלך כשהיה בן שבע בלבד, והוא עשה הישר בעיני ה', מלבד הבמות שעוד נותרו ביהודה. רובו של הפרק מתעסק באירוע המתרחש בשנה העשרים ושלוש למלכות יהואש. המלך מחליט לדאוג לבית המקדש ולתפקוד שלו: "מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת". יהואש מבקש שינוי בתעדוף התקציבי: "וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ" (ח). בסופו של דבר הכסף המובא לבית ה' מוכנס ישירות לקופה ייעודית שמשמשת לתשלום עבור חיזוק בדק הבית במקדש (טו). הגבייה עבור עבודת הקרבנות ומִחיית הכוהנים מנוהלת בנפרד.

עליית חזאל מלך ארם (יח-יט)

חזאל מלך ארם מבקש לעלות על ירושלים. יהואש לא מעוניין לפתוח חזית עם חזאל ולכן מעביר לו מנחה בשם ממלכת יהודה. המנחה עוזרת, וחזאל מוותר על ירושלים, ועומד להילחם עם ממלכת ישראל, כפי שנראה בפרק הבא.

סיכום מלכות יהואש (כ-כב)

מלכותו של יהואש מסתיימת ברע. עבדיו מורדים בו ורוצחים אותו. למרות שהם מורדים בו, הם ממליכים על עצמם את בנו של יהואש, אמציה.

Volver al capítulo

הפסקת אש

 

אלישע גרם באופן ניסי לחיילים הארמיים שנשלחו לתופסו לאבד את ההבנה וחוש ההתמצאות, והם היו בבחינת "רואים ואינם יודעים מה רואים" (רש"י). הוא הצעידם באור יום לתוך שומרון.

המלך שאל את אלישע הנביא האם להרוג את השבויים? שאלה זו נובעת מכך שמלך ישראל המכנה את אלישע "אבי", הבין שאלישע הנביא הוא זה שניצח את הארמים ולא הוא.

בתשובתו של הנביא, אשר בוודאי הדהימה את המלך, שלושה רכיבים:
א. הוא אוסר על המלך להרוג את השבויים
ב. הוא מצווה על המלך להאכיל ולהשקות את החיילים המותשים והנפחדים
ג. לאחר הסעודה הוא מצווה לשחררם

המלך ציית לשלוש הוראות הנביא.

החיילים ההמומים, אשר קרוב לוודאי חשבו שקיצם קרב, קבלו לא רק לחם ומים אלא סעודה דשנה ולאחריה הם שולחו חזרה אל מלכם.

אלישע יזם מהלך הדומה להפליא לעצתו של החכם האומר: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" (משלי כ"ה, כא-כב). הסיפור מסתיים במילים "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל" (כג). סביר להניח שסיום זה רומז לכך שהתנהגותו התמוהה של אלישע נובעת לא רק מאישיותו הייחודית, אלא בעיקר מהבנתו שבאופן זה ניתן להביא להרפיית המתיחויות שבין ישראל לארמים. הנביא שהורה לחוס על חיי החיילים השבויים, ככל הנראה הציל חיי חיילים ישראליים וארמיים לא מעטים.

עוד על פשר הוראתו של אלישע ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יגאל אריאל 'עת מלחמה ועת שלום'


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר מלכים ב פרק י"א

פרקנו מספר על המתרחש בממלכת יהודה בעקבות המהפכה של יהוא. כמו בישראל, גם ביהודה נפתח מרד מול עתליה שמולכת בממלכת יהודה.

רצח עתליה והסתרת יואש (א-ג)

עתליה שומעת שבנה, אחזיה מלך יהודה, נרצח, והיא מבקשת להרוג את כל זרע המלוכה בעקבות רציחתו של אחזיה בנה. הכתוב מעיד שלאחר מסע הרצח של עתליה היא "מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ" (ג).

פרט אחד חשוב הוא שאחד מילדי משפחת המלוכה הצליח להימלט מהטבח של עתליה. יהושבע, הבת של יהורם, החביאה את יואש, בנו של אחזיה.

המלכת יואש (ד-יב)

בשנה השביעית מארגן יהוידע הכהן מרד וטקס המְלכה של יואש. הכוח המורד הוא אנשי משמרות הכהונה, והמועד מתוזמן לחילופי המשמרות - בשבת. כך נוכח במקדש עם רב. שיא המרד הוא בהמלכתו של יואש, בן אחזיה והנכד של עתליה.

תפיסת עתליה והריגתה (יג-טז)

עתליה שומעת את ההכרזה על המלך החדש, קורעת את בגדיה ומכריזה על מרד. עתליה מתחבאת בבית ה' (בדיוק כפי שהתחבא יואש בבית ה' כשהיה ילד), כדי שלא יפגעו בה, אך מסתבר שזה לא ממש עזר לה, והיא מוצאת להורג.

כריתת הברית והושבת יואש על כס המלוכה (יז-כ)

לאחר ההפיכה הגדולה ומות עתליה, יהוידע הכהן כורת ברית בין ה' המלך והעם. בית הבעל שהוקם גם ביהודה, כנראה בימי מלכותה של עתליה, מוחרב לחלוטין. את יואש מושיבים על כס המלך ובסופו של דבר - סוף טוב הכול טוב: "וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה" (כ).

Volver al capítulo

תקציר מלכים ב פרק י'

פרקנו ממשיך במקום שעצרנו בפרק הקודם ומספר על המהפכה הגדולה שעושה יהוא בממלכת ישראל. יהוא מרחיב את מסע ההרג: בפרק הקודם הרג יהוא את מלך יהודה, מלך ישראל ואיזבל, ובפרקנו הוא מתחיל בהריגת כל בני אחאב ומסיים בהריגת כל עובדי הבעל.

הריגת בני אחאב (א-יא)

לאחר שיהוא הרג את המנהיגים, הוא נפנה להרוג את בני אחאב. לאחאב יש שבעים בנים ויהוא שולח ספרים (=מכתבים) לשרי יזרעאל בתביעה שירצחו את שאר בני משפחת אחאב. האנשים שמקבלים את המכתב יראים לעשות כן, ולכן יהוא שולח מכתב נוסף שכבר עושה את העבודה. יהוא מברך את הרוצחים ואומר להם: "צַדִּקִים אַתֶּם" (ט).

הריגת אחי אחזיה (יב-יד)

יהוא הולך לשומרון ובדרך הוא מוצא את אחי אחזיה. אחזיה כזכור היה מלך יהודה וגם הנכד של אחאב (אביו היה יורם מלך יהודה ואמו הייתה עתליה, הבת של אחאב ואיזבל). יהוא שואל אותם מי הם, ומצווה לרצוח גם אותם: "וְלֹא הִשְׁאִיר אִישׁ מֵהֶם" (יד), ארבעים ושניים אנשים.

הריגת כל עובדי הבעל (טו-כג)

יהוא מוצא את יהונדב בן רכב ומסתבר ששניהם מעוניינים באותה המטרה. יהוא נעזר ביהונדב כדי לקבץ את כל עובדי הבעל, ודואג להוציא את כל עובדי ה' משם. עובדי הבעל זובחים זבחים, ובהפתעה יהוא פוגע והורג את כולם בעזרת שמונים איש שהיו בחוץ. התוצאה של מהפכת יהוא עושה רושם: "וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (פסוק כח). והכתוב חותם בהערכה חיובית של מעשה יהוא.

מלכות יהוא (לא-לה)

למרות שבפסוק הקודם הוערכו מעשי יהוא בצורה חיובית, הסיכום הכולל של מלכותו הוא שלילי: "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (לא). בגלל החטא של יהוא מגיע גם עונש: "בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל" (לב). יהוא מלך עשרים ושמונה שנה.

Volver al capítulo

בית מדרשו של אלישע

Volver al capítulo

בין אלישע למשה

 

לעיתים המדרש חד חידה שמחייבת אותך להתרוצץ בין הפסוקים כדי למצוא את פתרונה.

אולי כזה הוא המדרש הבא במכילתא (יג, יט). המדרש מתאר את הרגע שלפני היציאה ממצרים. משה נזכר בדבריו של יוסף שהשביע את אחיו שכשישראל ייצאו ממצרים הם יעלו עמם את עצמותיו. המדרש תוהה היכן היו עצמותיו של יוסף ומספר את הסיפור הבא:

"עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא (משה) ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו, וזעק ואמר: יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו, שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל, ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו - נקיים אנחנו משבועתך! מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה".

בהמשך המדרש מתייחס לשאלה - כיצד יכול משה לגרום לארון מתכת לצוף? זוהי תשובתו:

"ואל תתמה בדבר הזה, הרי הוא אומר (מלכים ב ו', ה) "ויהי האחד מפיל את הקורה והברזל נפל למים, ויצעק ויאמר אהה אדוני, והוא שאול!" והרי דברים קל וחומר: ומה אלישע, תלמידו של אליהו, הציף הברזל - קל וחומר למשה רבו של אליהו".

האם מכל הנסים הגדולים שעשה משה דווקא סיפור הצפת הארון דורש הסבר? האם דווקא ביחס לנס הקטן הזה (הכל יחסי) עולה פקפוק ונדרשת הוכחת יכולת מצד משה?

אם נתייחס למדרש הזה כחידה הרי שעלינו לחפש את הפתרון בקשר שיוצר המדרש בין משה לבין אלישע בפרקנו.

מיד לאחר תיאור נס הצפת הברזל בפרקנו מתואר סיפור נוסף. מלך ארם נלחם בישראל ומגלה ששוב ושוב אלישע מכשיל את תוכניותיו. הוא שולח צבא "סוסים ורכב" והם מקיפים את מקום מושבו של אלישע. נערו של אלישע קם בבוקר ורואה סביבו סוסים ורכב. הוא זועק "אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶֹה" (טו) ואלישע מגיב "וַיֹּאמֶר אַל-תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם" (טז).

אולי סיפורנו מזכיר למדרש סיפור אחר - עם ישראל נמצא במדבר, הוא רואה מאחוריו את המצרים רודפים אחריו "כל סוס רכב פרעה" (שמות י"ד, ט), העם זועק לא-לוהים ומשה מכריז: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שם, יג).

בשני המקרים סוסים ורכב מקיפים ונראה שאין מוצא, בשני המקרים מופיעה זעקה, הנביא מכריז אל תיראו ו'מטפל' בסוסים וברכב באופן בלתי צפוי. בשני המקרים מוטיב הראייה בולט. 

האם לקשר הזה רומז המדרש כאשר הוא מקשר את סיפור הברזל של משה לסיפור הברזל של אלישע? האם המדרש רוצה לגרום לקורא לפשפש בפרקי אלישע ולראות כיצד הוא מעוצב כממשיכו של משה?


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תקציר מלכים ב פרק ט'

שני הפרקים הקרובים עוסקים בעיקר במלכות יהוא ובהשמדת בית אחאב כחלק ממרד יהוא. בפרקנו אנו קוראים על רציחת בני המלוכה, ובפרק הבא מעגל הדמים מתרחב.

המלכת יהוא (א-יג)

אלישע מצווה את אחד מבני הנביאים להמליך את יהוא למלך ישראל. הנביא ממליך את יהוא ומטיל עליו משימה: "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל" (ז).

מות יהורם ואחזיהו (יד-כט)

יהורם מלך ישראל נמצא ביזרעאל, מכיוון שהוא מחלים מהמלחמה עם חזאל. אחזיהו, אחיינו של יהורם, בא לבקרו. אדם נוסף שבא "לבקר" את השניים הוא יהוא. יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה חשבו שיהוא בא לבשר להם על ניצחון במלחמה, אך לפתע הם מגלים שיהוא נגדם ומיד יהורם ואחזיהו מנסים לברוח. יהוא יורה על יהורם בקשת, והוא מת. אחזיהו ממשיך לברוח עד למגידו, ומת שם.

מות איזבל (כט-לז)

איזבל שמעה על מעשי יהוא, והיא שמה "בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ" (ל) ומשקיפה מהחלון. כשיהוא מגיע אליה היא אומרת לו "הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו" (לא). הכוונה של איזבל היא שמעשיו של יהוא דומים לזה של זמרי – הוא מרד בבעשא, אך מכיוון שהעם לא היה איתו, הוא לא הצליח למלוך, וכך, מאחלת איזבל, יהיה גם במקרה של יהוא. יהוא מיד מצווה את הסריסים להרוג את איזבל והם משליכים אותה דרך החלון.

Volver al capítulo

דחייה מוחלטת

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת׃ וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג" (מלכים ב ה', כו-כז)

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת,
לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו,

ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו.
אלישע מאי [=מה היא]? 
דכתיב: "ויאמר נעמן הואל קח ככרים" (מלכים ב ה', כג),
וכתיב: "ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך,
העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות" (שם, כו),
ומי שקיל כולי האי? [=ומי לקח כל זה?]
כסף ובגדים הוא דשקיל! [=כסף ובגדים הוא שלקח!]
אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים,
אמר לו [לגיחזי] : רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים
[=ביאור שטיינזלץ: שעסקת בסוגיה זו, וכנגד זה קיבלת שמונה דברים], 
"וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" (שם, כז).
"וארבעה אנשים היו מצורעים" (שם ז', ג) - אמר רבי יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו.

Volver al capítulo

Sacrifices That are Forbidden

“You shall not bring the fee of a whore or the pay of a dog into the house of the LORD your God in fulfillment of any vow, for both are abhorrent to the LORD your God” (Devarim 23:19).

The idea behind this commandment is that there are certain circumstances where bringing an animal as a sacrifice is forbidden. Specifically: 1 – a lamb that was given as payment to a prostitute in exchange for her services, and 2 – a lamb that was given in exchange for a dog. Neither of these can be brought as a Temple sacrifice. The sages differed regarding the question of whether this prohibition applies to all consecrated use (the opinion of the Tanna Kamma) or if it is only forbidden to be used as an actual Temple sacrifice (the opinion of Rabbi Eliezer). According to Rabbi Eliezer the animal could be used for other holy purposes, so, for example, he permits a cow given to a prostitute to be used to prepare the ashes of a Red Heifer that are used for ritual purification: 

“One that is born from the side, the hire of a harlot or the price of a dog is invalid. Rabbi Eliezer says that it is valid, as it says, ‘You shall not bring the hire of a harlot or the price of a dog into the house of the Lord your God,’ (Devarim 23:19) and this was not brought into the house.” (Parah 2:3)

This disagreement represents two worldviews.

One perspective views the payment rendered as entirely disqualified, as it is contemptible money that is infused with defilement. Rabbi Menachem Recanati (Italy, 13th century) presents it as follows:

“Scripture hints to us that we must guard the Divine attribute that is called ‘the house of the Lord,’ which is a manifestation of the Divine Presence in all of its purity and holiness. We must direct towards it conduits of grace and mercy and cannot allow the fee of a whore or the pay of a dog – which act as the serpent who infected Eve with contamination – to influence it in any way, as we find written: ‘But you came and defiled My land, You made My possession abhorrent.’ (Yirmiyahu 2:7)”

This is an example of a prohibition that requires total avoidance, so that one can approach “the house of the Lord.” A person can only succeed in having the Divine presence with him if he rejects these things entirely. An abomination cannot be made kosher and cannot be included in holy activities. This is an almost mystical interpretation, based on the idea that money retains “an odor” of its source and cannot be cleansed or laundered.

The alternative approach suggests that the prohibition in this case aims to eradicate a specific act or behavior. It is normal for a person who sinned to try to whitewash his or her actions. Were the prostitute to be allowed to bring the payment she received as a Temple sacrifice, it could be perceived as some level of acceptance of the negative behavior, which is exactly why it is forbidden. The Ramban writes: “When harlots perform good deeds with the payment that they receive, they believe that it serves to atone for their sin.” In a similar vein, people who raise dangerous, destructive dogs, may then promise the proceeds of their sale to the Temple to assuage their guilt and receive atonement.

But the Temple cannot serve as a center for money laundering, as the prophets later stated: "When you come to appear before Me, who requires of you this trampling of My courts?” (Yeshayahu 1:12). Similarly, the sages, basing themselves on the verse “The robber who recites a blessing blasphemes the Lord” (Tehillim 10:3), teach that someone who steals dough and then turns towards heaven and attempts to rectify the act by separating Hallah, is not reciting a blessing, rather he is blaspheming. The problem is not so much showing contempt for what is holy, but how easily people try to push aside the sins that they have done; the utter lack of recognition of the evil that has been done coupled with the lack of any kind of self-reflection and attempt to right the wrong. Instead, there is only an attempt to paper-over the sin and ignore it. The problem is not the contempt shown to the Temple when such sacrifices are offered, but with the immediacy of forgetting the contemptuous act that was done by taking a “morning after” pill and trying to use the Temple service to rectify inappropriate conduct.

It was Rabbi Eliezer who ruled that the prohibition was limited and that the animal could not be brought as a sacrifice, but could be used for other Temple-related activities. The Gemara in Avoda Zarah relates that Rabbi Eliezer was condemned to death as a heretic by the Roman courts, and when he was spared, he spent time reflecting on what had happened to him. He recalled that he once met a heretic who asked him whether the harlot’s wages could be used to build a toilet for the High Priest. The week prior to Yom Kippur, the High Priest is placed in a special office in the Temple where he prepared for the service of the Day of Atonement, and the question related to the use of a degraded thing – the harlot’s fee -  for a degraded use – a toilet – in the Temple. Rabbi Eliezer turned the question back to the heretic, and was pleased by the answer he received. The heretic suggested permitting it, based on a verse in the book of Michah (1:7) “For they were amassed from fees for harlotry, and they shall become harlots’ fees again.” Since the money came from a place of filth, let it go to a place of filth, suggesting that it can be used to build a bathroom. (The meaning of that verse in context is that it refers to the destruction of Shomron, and that the harlot’s fees that were donated for the purpose of idol worship would end up in the hands of those who destroyed the city of Shomron.) Rabbi Eliezer concluded that because he had enjoyed the heretic’s teaching, he was taken to be killed like a heretic (see Avoda Zarah 17a).

This Aggadah makes use of sarcasm to point out the weakness in Rabbi Eliezer’s position. It contrasts the holiest service, on the holiest day, performed by the holiest person with the most dirty and degraded things – the harlot’s fee and the toilet. One the one hand, the contrast seems to make sense. At the same time, one cannot escape the fact that all of these things are connected. One’s digestive system cannot be separated from those parts of the person that serve higher functions. We cannot distinguish between the human side of the High Priest and holy service that he performs. Perhaps accepting the teaching of the heretic is no different than heresy itself.

Rav Kook writes: “All of the greatness in the world cannot remove any of the base necessities of the world. Just as the heights attained by an individual do not free that individual of any of his or her bodily needs, even the most base ones.” (Orot HaTeshuvah 12:6:1). A great man cannot rid himself of the need to deal with small matters, as his body works according to human physiology.

Rav Kook continues: “But greatness – when received with purity by the recipient – directs a person so that she or he learns how to behave also with regard to small matters, so that they, too, can be raised up and become matters of significance.”

It is possible to give meaning even to the dark matters in our lives, but, Rav Kook warns, repentance must be deep and foundational, and it cannot be a tool for beautifying something objectionable.  He writes:

“But one who engages in self-indulgence to the extent that they neglect to establish sacred life values for themselves – those who shout ‘I am saved’ even as they are mired in the muck of sin – this is the way of death, of indulgent idol worship, which says: ‘Present your sacrifices the next morning and your tithes on the third day, and burn a thank offering of leavened bread’ (Amos 4:4-5). One who confesses sin while, at the same time, abandoning truth and justice, following his or her own heart, is a heretic who accepts every murder and every depravity, even as she spreads out her hooves, saying: ‘I am pure’.” (Orot HaTeshuvah 12:10).

Volver al capítulo

נעמן וגיחזי

Volver al capítulo

Pages

x