תקציר מלכים א פרק כ"א

אחאב ונבות: "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ" (א-ד)

לאיש אחד ושמו נבות, היה כרם בסמיכות לארמונו של אחאב. אחאב מבקש מנבות לקבל את הכרם, והוא אף מציע תמורה נאה לכרמו של נבות: "וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה" (ב). נבות מסרב לבקשתו של המלך ומנמק: "חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (ג). אחאב לא מרוצה מתשובתו של נבות והוא שב הביתה "סַר וְזָעֵף".

איזבל ואחאב: "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי" (ה-ז)

איזבל רואה את אחאב מצוברח, לא אוכל ולא שותה, ומנסה לברר מה קרה. אחאב מוסר לה את פרטי האירוע בגרסה מצומצת. איזבל שומעת את דבריו ומבטיחה לו שהיא "תסדר" לו את הכרם. אחאב לא שואל כיצד איזבל תעשה זאת, והוא סומך על אשתו.

איזבל ומשפט הראווה (ח-יד)

איזבל מארגנת לנבות משפט ראווה; היא מחליטה להוציא את נבות להורג במשפט מבוים. היא שוכרת עדים, ואלו מאשימים לכאורה את נבות בחטא חמור: "בֵּרַכְתָּ (=קללת) אֱ-לֹהִים וָמֶלֶךְ". כך גורמת איזבל למותו של נבות.

איזבל ואחאב: "קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי" (טו-טז)

לאחר המשפט המפוקפק שמארגנת איזבל ולאחר הריגתו של נבות, היא מגיעה אל אחאב ומבשרת לו שהוא יכול ללכת לרשת את הכרם. אחאב אינו שואל שאלות, ופשוט הולך אל הכרם.

אחאב ואליהו: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (יז-כו)

ה' פונה לאליהו ומצווה עליו ללכת להוכיח את אחאב. אליהו פוגש את אחאב ומטיח בו בצורה קשה: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!". העונש של אחאב כבד מאוד – ירידת בית אחאב מהשלטון והכרתתו. אחאב שומע את הדברים ומצטער: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט". ה' שומע את אחאב ונותן לו "הנחה" בעונש: "לֹא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ".

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק כ'

פרקנו מספר על שתי מלחמות של אחאב מלך ישראל עם בן הדד מלך ארם. שתי המלחמות מתוארות באריכות יחסית, והן נערכו שנה אחרי שנה.

המלחמה הראשונה נגד ארם (א-כה)

בן הדד עולה על שומרון להילחם עליה "וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב". בן הדד מבקש מאחאב להיכנע, והוא מסכים. אך לאחר שבן הדד מגזים בדרישותיו, אחאב מפנה את ההכרעה אל זקני העם והם מחזקים אותו שלא להיכנע. בן הדד מתפאר שהוא יכבוש את שומרון בקלות, ואחאב עונה לו במשפט שהפך לביטוי:"אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (יא). אחאב מקבל חיזוק גם מנביא שאומר לו "הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'" (יג). ארם וישראל יוצאים למלחמה, אך מכיוון שבן הדד מגיע ללחימה שיכור – ישראל מצליחים לנצח את ארם. לאחר הניצחון הנביא מנבא לאחאב שבעוד שנה, ישוב מלך ארם וילחם בישראל.

המלחמה השנייה נגד ארם (כו-מג)

כדברי הנביא, לאחר שנה מגיע בן הדד ונלחם שוב בישראל. לפני המלחמה מגיע איש א-להים לאחאב ומוסר בפניו נבואת ניצחון: "כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (כח). גם הפעם מצליח הצבא הישראלי להביס את צבא ארם. עבדי בן הדד מנסים לשכנע אותו להפסיק להילחם ולכרות ברית עם אחאב. בן הדד מסכים, וארם כורתים ברית עם ישראל. אחאב מכנה את בן הדד "אחי", ומשחרר אותו בכבוד. לאחר כריתת הברית מגיע נביא לאחאב ומוכיח אותו על כך שכרת ברית עם ארם, ואף גוזר על אחאב עונש: "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מב).

Volver al capítulo

הנגינה החזירה את הנבואה שנסתלקה

"וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ׃ וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג', יד-טו)

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד ב

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס,
אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו...
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - מאלישע:
דכתיב: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך..." 
וכתיב: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ..."


תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב

ללמדך שאין שכינה שורה
לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות
ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש
ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים,
אלא מתוך דבר שמחה של מצוה,
שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". 

 

Volver al capítulo

אלישע, הנערים, הדובים והיער

"וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ׃ וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב ב', כג-כד)

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מו עמוד ב - דף מז עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים,
שאילמלי [=שאילו] ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות,
שנאמר: "ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו" ... 

"ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" - 
רב ושמואל,
חד אמר: נס,
וחד אמר: נס בתוך נס.
מאן דאמר נס - יער הוה, דובים לא הוו [= מי שאמר נס - יער היה, דובים לא היו],
מאן דאמר נס בתוך נס - לא יער הוה ולא דובים הוו [=מי שאמר נס בתוך נס - לא יער היה ולא דובים היו].

 

Volver al capítulo

אדרת אליהו עוברת לאלישע

 

הדרכים בהן ממנים אדם לתפקיד הינן שונות ומגוונות. בהמלכת מלך - מינויו במשיחתו בשמן; וכך גם כהן גדול. מינוי לנביא נעשה בדרכים אחרות. כאשר משה ממנה את יהושע לנביא תחתיו, הוא סומך את ידיו עליו - ובסמיכת ידים זו הפך יהושע לנביא.

לאליהו הנביא, דרך אחרת במינוי יורש לו. אליהו ממנה את יורשו כאשר הוא מלביש לו את אדרתו. הבה ונבחן את מקומה של האדרת אצל אליהו הנביא.

בפגישה הראשונה של אליהו ואלישע, מוצא אליהו את אלישע חורש ולפניו שנים עשר צמדים. "ויעבור אליהו אליו, וישלך אדרתו אליו" (מלכים א י"ט, יט). פעולה זו עברה כחשמל בלבו של אלישע. אליהו לא דיבר מאומה, אבל אלישע רץ אחריו, שוחט את הבקר, נפרד מביתו, והולך אחרי אליהו לשרתו.

כאשר אליהו נפרד מעל פני אלישע בפרקנו, חוצים הם את הירדן. כדי לעבור את הירדן, מספר הכתוב: "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום, ויכה את המים, ויחצו הנה והנה, ויעברו שניהם בחרבה" (ח).

אליהו לובש את אותה אדרת, והפעם הוא עושה בה ניסים. מיד לאחר מכן שואל הוא את אלישע: "שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך" (ט). אלישע אינו מבקש את האדרת, אבל הוא מבקש את מה שהאדרת מסמלת: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (שם). אלישע אינו יודע אם אמנם קבל את מה שביקש; אחת יודע הוא: אליהו נעלם, והאדרת - נשארה. אלישע קורע את בגדיו, את בגדי התלמיד, ולובש את האדרת שאליהו השאיר לו. בכך הפך אלישע לנביא.

וכאשר צריך אלישע לעבור את הירדן, לוקח הוא את אדרתו החדשה, היא אדרת אליהו, "ויכה את המים ויאמר: איה ה' אלקי אליהו... ויחצו הנה והנה, ויעבור אלישע" (יד).

"ויראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד, ויאמרו: נחה רוח אליהו על אלישע, ויבוא לקראתו וישתחוו לו ארצה" (טו) - משראו את סימן הנביא עליו, את אדרת אליהו, הבינו כי ירש את רוח אדונו.

בקבלת האדרת הפך אלישע לתלמידו של אליהו; בלבישת האדרת הפך להיות ממלא מקומו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

אליהו ואלישע - דין וחסד

Volver al capítulo

מדוע נשרפו שליחי אחזיה?

 

בפירושו 'מראות הצובאות' מעלה רבי משה אלשיך את השאלה המרכזית ביחס למחצית השנייה של סיפורנו: 

"ראוי לשים לב: מה חטאו השני שרי חמישים אלה וחמישיהם, 'אשר קלם אליהו באש', והמה שלוחים, ומצוות מלך עליהם לאמר שליחותם?"

מעשיו של אליהו הם מעשי התגוננות מפני רודפי נפשו, אך יחד עם זאת, יש במעשיו גם עונש ראוי לשני שרי הצבא ולפקודיהם. הם אמנם פועלים על פי פקודת מלכם, שציווה עליהם לפגוע באיש הא-לוהים. אולם מה ערכה של פקודה זו, פקודתו של בשר ודם, 'מלך אביון', חוטא ופושע, כנגד מצוַת ה' 'מלך עליון'? הניסיון להרוג את אליהו אינו סתם מעשה רצח אלא חמור מכך: זהו ניסיון להרוג את נביא ה' בשל היותו כזה, ובשעה שהוא ממלא את תפקידו.

נראה כי על פי תפיסתו של אחזיה, השוכב חולה במיטתו והחרד בוודאי מפני התגשמותה של נבואת הפורענות שנשלחה אליו מאת אליהו, מהווה הפגיעה באליהו מעשה המבטל את תוקפה של הנבואה שבפיו. הוא שולח את חייליו לפגוע באליהו, כדי להבטיח את רפואתו ממחלתו. ההתנגדות ל'איש הא-לוהים' היא אפוא ביסודה התנגדות ל'דבר האלוהים'; המאבק כנגד הנביא הוא ניסיון לסכל את קיום נבואתו. 

ניצחון איש הא-לוהים במאבק זה מהווה הקדמה לניצחונו של דבר הא-לוהים אחר כך: ניצחונו של איש הא-לוהים את מתנגדיו הוא אות נבואי המבשר את ניצחונו הקרוב של דבר ה' שבפיו. 

לא ממניעים אישיים או מנטייה שבַּלב גזר אליהו את גזֵרותיו על שרי החמישים וחמישיהם, אלא במסגרת פעולתו כנביא לשם מימוש דבר ה' שבפיו ולניצחונו את כל מתנגדיו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת    

Volver al capítulo

שריפת שליחי אחזיה

Volver al capítulo

Set Aside a Tenth

The laws of the Second Tithe that appear in Parashat Re’ah are a bit unusual. In contrast with terumah given to the kohen or tithes given to the levi, and in contrast with agricultural charity (gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field) left for the poor, the Second Tithe remains in the possession of the farmer. He sets it aside and is obligated to eat it before God, in Jerusalem. This caveat aside, it is clear that this tithe is one that the farmer gives to himself.

 

“You shall set aside every year a tenth part of all the yield of your sowing that is brought from the field. You shall consume the tithes of your new grain and wine and oil, and the firstlings of your herds and flocks, in the presence of the LORD your God, in the place where He will choose to establish His name…” (Devarim 14:22-23).

 

It is easy for us to understand the reason for the other tithes, as well as for terumah and charity obligations. A person should set aside part of his own harvest to support the kohanim and levi’im who serve the community. This is a type of income tax whose purpose is to fund the public coffers while also giving a person the opportunity to be a partner in spiritual activities by supporting those who dedicate their lives to them. The point of charity is to give to those who have nothing to reap and nothing to harvest.

 

But what is the point of the Second Tithe? It would appear that it is nothing more than an unnecessary bother, which is also the way it is presented by the Torah: “Should the distance be too great for you, should you be unable to transport them, because the place where the LORD your God has chosen to establish His name is far from you… you may convert them into money. Wrap up the money and take it with you to the place that the LORD your God has chosen” (Devarim 4:24-25).

 

The Torah assumes that there will be people who will not be able to journey to Jerusalem with their Second Tithes. These people will likely find the trip to Jerusalem too difficult because of the distance, the weight of the fruit, the fear lest that fruit will spoil during travel, the different harvest seasons for different fruits, and so forth. The Torah’s solution is to allow the farmer to redeem the Second Tithe with money that will be set aside for a future trip to Jerusalem when the farmer will be able to use that money to purchase fruit, grain and other foods, and make great banquets in Jerusalem, as the Torah commands: “and spend the money on anything you want—cattle, sheep, wine, or other intoxicant, or anything you may desire. And you shall feast there, in the presence of the LORD your God, and rejoice with your household” (Devarim 4:26).

 

Upon arriving in Jerusalem, fulfilling the commandment involves spending all the money on a variety of food and drink and eating them at large family dinners and joint celebrations. This raises the question yet again: What is the purpose of doing this? The verses themselves offer a single explanation: “so that you may learn to revere the LORD your God forever” (Devarim 4:23). The traditional commentaries explain the intention to be that once he goes to Jerusalem to eat, making his way into God’s precincts, he is drawn to the center of the Torah and he benefits from Torah study. This leads to a conclusion that of the percentage of income that a Jew sets aside for charitable purposes, some should go to support people who dedicate their lives to Torah study.

 

A different approach is taken by the midrashim that note the motif of joy and celebration that appears throughout these verses. The Gemara in Massekhet Ta’anit (9a) relates the following story:

 

“A tithe shall you tithe [te’aser]” (Devarim 14:22)? This phrase can be interpreted homiletically: Take a tithe [asser] so that you will become wealthy [titasher], in the merit of the mitzva.

Rabbi Yoḥanan found the young son of Reish Lakish. He said to the boy: Recite to me your verse, i.e., the verse you studied today in school. The boy said to him: “A tithe shall you tithe.” The boy further said to Rabbi Yoḥanan: But what is the meaning of this phrase: “A tithe shall you tithe”? Rabbi Yoḥanan said to him: The verse means: Take a tithe so that you will become wealthy. The boy said to Rabbi Yoḥanan: From where do you derive that this is so? Rabbi Yoḥanan said to him: Go and test it. The boy said to him: And is it permitted to test the Holy One, Blessed be He? But isn’t it written: “You shall not test the Lord your God” (Devarim 6:16)? Rabbi Yoḥanan said to the boy that Rabbi Hoshaya said as follows: It is prohibited to test God in any way, except in this case of tithes, as it is stated: “Bring the whole tithe into the storeroom, that there may be food in My house, and test Me now by this, said the Lord of hosts, if I will not open for you the windows of heaven, and pour out for you a blessing that there shall be more than sufficiency” (Malachi 3:10).

 

The Gemara tells of a dialogue between Rabbi Yoḥanan and his nephew. Perhaps when Rabbi Yoḥanan asked him what he learned in school that day, the boy was hinting that he would like something to eat. In any case, it appears that Rabbi Yoḥanan was surprised by the teaching – which, indeed, is counterintuitive. There is no reason to think that “wasting” part of one’s income should make him wealthy!

 

The connection made by the sages between tithing and wealth can be explained by the very experience of generosity – in the unusual “spirit of giving” shown by stepping out of normal life and investing in family travel and family time using money that is set aside for that purpose. This creates and experience of wealth that replicates itself in everyday life. An individual who gets used to thinking “rich” will be able to translate that to their lives and live as “rich” within their means.

 

The midrash Tanhuma relates a story about a man who received fields of grain as an inheritance from his father, who had instructed him to be careful to separate tithes correctly. The man did not keep his father’s directive. From year-to-year he tithed less, and from year-to-year he lost money, until he became a pauper. The story closes with the words of the man’s neighbors to him: “We have only come to commiserate with you. For until now you were the landowner and God was the kohen [who received tithes from you]. Now you have become the kohen, and God is the landowner.”

 

It appears that the Tanhuma is connecting the two explanations for the commandment of the Second Tithe – the suggestion that Jerusalem is the precinct of God and that the individual who sets aside Second Tithes and eats them in Jerusalem is devoting his life to God, and the suggestion that the tithe remains in the possession of the owner for his own enjoyment. The role-play is such that the person who separates tithes to eat in God’s precincts effectively “feeds” Him from the tithe. He is the landowner feeding God, the needy kohen. This opportunity to give to the one who gives to you is a golden opportunity and a safe investment. God will always repay what is given to Him; there is no room for worry or concern. It is always better to be the landowner and not the kohen. It is always better to be on the giving side.

Volver al capítulo

תקציר מלכים א פרק י"ט

אליהו בורח (א-ג)

אחאב חוזר מהמעמד הגדול של הפרק הקודם ומספר לאיזבל את אשר אירע, ובמיוחד: "אֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב" (א). איזבל לא נשארת חייבת ומבטיחה לאליהו שהיא תפגע בו: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם" (ב). אליהו שומע את האיום של איזבל ובורח לכיוון באר שבע.

אליהו מיואש (ג-ח)

הנביא בורח אל המדבר, ויושב תחת רותם (עץ מדברי) ומבקש את נפשו למות. מלאך ניגש אל אליהו ומנסה להוציא אותו מתחושת הייאוש ומציע לו לאכול. אליהו מסכים לאכול, אך חוזר ונשכב במצב שבו היה קודם לכן. שוב מגיע מלאך ומבקש ממנו לאכול וללכת. אליהו אוכל והולך עד שמגיע אל הר חורב.

אליהו בהר חורב – ההתגלות (ט-יח)

אליהו נכנס למערה בהר חורב והולך לישון שם. הפעם ה' אינו שולח שליחים אלא פונה לאליהו ישירות: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" (ט). אליהו עונה לה' בצורה קשה: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (י). ה' מצווה על הנביא לצאת מן המערה ואז אליהו צופה בחיזיון מופלא, שטיבו לא לגמרי ברור. לאחר החיזיון ותלונתו של אליהו בשנית, ה' גורם להחלפת המערכות שהיו בימי אליהו: חזאל ימלוך בארם במקום בן הדד; יהוא בן נמשי ימלוך במקום אחאב מלך ישראל; ההחלפה הקשה מכולם היא החלפתו של אליהו עצמו: עליו למנות את אלישע בן שפט לנביא במקומו

אליהו ואלישע (יט-כא)

אליהו הולך מהר חורב ומוצא את אלישע. אלישע רואה את אליהו ומיד רץ לקראתו. הוא לוקח את הבקר, זובח אותו, מביא לעם וממשיך ללכת אחרי אליהו. אנו נתקל שוב באלישע בחלק השני של ספר מלכים.

Volver al capítulo

Pages

x