מעדיף להיות שפחה
"וַיַעַשׂ (בְּצַלאֵל) שני כרֻבים זהב...
מִשני קְצוֹת הכַּפֹּרֶת...
פֹרְשֵׂי כנפים למעלה...
ופניהם איש אל אחיו"... (שמות ל"ז, ז-ט);
"וַיַעַשׂ (שלֹמה) בַּדְביר, שני כְרוּבים עצי-שמן...
וכנפיהם אל תוך הבית נֹגעֹת כנף אל כנף;
וַיְצַף את הכְּרוּבים זהב" (מל"א ו', כג-כח);
"והם עֹמדים על רגליהם, ופניהם לַבית" (דבהי"ב ג', יג);
בבית שבנה שלֹמה היו ארבעה כְּרוּבים. שניים על הארון ושניים חלק מהדְביר (=קֹדש הקדשים). ויחזקאל ראה ארבע חיות, וארבעה פנים לכל אחת – "...פני אדם, ופני אריה... ופני שור... ופני נשר...", "וארבע כנפים לאחת להם" (א', ו). לכולם יקרא יחזקאל 'כְּרוּבים' בהמשך (י', א-כ) – "וָאֵדַע כי כרוּבים הֵמה".
אלא, שיחזקאל ראה אותם בחיזיון נבואי, בתוך הסערה, ואילו שלֹמה יצק אותם בזהב ובנחֹשת והצמיד להם אופנים:
"...אריות, בקר וּכְרוּבים... וארבעה אופַנֵי נחֹשת...
וִידוֹת האופַנים במכונה...
ומעשה האופַנים כמעשה אופַן המרכבה...
הכל מוּצָק" (=יָצוּק; מל"א ז', כט-לג);
וכתב רד"ק בפירושו למלכים: "(היא) מרכבת הקודש הנראית במראה הנבואה ליחזקאל (א)... וראה שלמה בחכמתו מה שראה יחזקאל בנבואתו". אלא שיחזקאל ראה 'מרכבה בגוֹלָה' מתעופפת בסערה, ואילו שלמה עיצב 'מרכבה' בנחושת יְצוּקה, והציב אותה בחצרות בית ה' מתחת ל'יָם' ולַכִּיורים, כביטוי לשכינת כבוד ה' בתוך בני ישראל.
כמה דייק רבי אליעזר – "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל..." (מכילתא, שירה פרשה ג), מפני שהיא ראתה בעיני בשר ודם את ישועת ה' לעם ישראל היוצא ממצרים, כשכבוד ה' הופיע והתגלה בארץ, ואילו יחזקאל ראה את ההפך הגמור.
יש כאלה שמעדיפים 'רוחניות' ("בגוֹלָה") על 'גשמיות' (בארץ), אבל הנביא יחזקאל היה מעדיף להיות שפחה על הים ולא להינבא על חורבן ירושלִַם.
באדיבות אתר 929
נבואה להרים
בעוד הנבואה הקודמת עסקה בירושלים ויושביה, בנבואה בפרק ו׳ פונה הנביא אל הרי ישראל ומנבא עליהם פורענות קשה. יחזקאל מפרט את החטאים שבגינם נענש העם בחורבן וגלות, תוך התמקדות בחטאי העבודה הזרה שיסודם בשנות מלכותו הארוכות של מנשה מלך יהודה.
א. ׳בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם׳ (ב) הנבואה פותחת בפניה נבואית יוצאת דופן אל הרי ישראל (ביטוי ייחודי לספר יחזקאל). מדוע פונה הנביא להרים בנבואת התוכחה על העבודה הזרה? ראו את דברי הרד"ק: ׳לפי שהיו עובדים על ההרים הרמים ועל הגבעות לאלהים שהיו נותנים שם ותחת כל עץ רענן שהיא באפיקים ובגאיות, אמר שיתנבא עליהם - כלומר כאילו מדבר כנגדם, כי הבמות והמזבחות והחמנים שבנויים עליהם יאבדו וישברו׳.
עיינו בויקרא י"ח,כח ונסו להציע פן נוסף למשמעות הפניה הנבואית להרים.
ב. 1) השוו בין תיאור החטאים והעונשים בפרקנו לבין תיאור החטאים בפרשת הקללות בויקרא כ"ו פסוקים ל-לג ו-מג, ועמדו על הזיקה הלשונית והתוכנית ביניהם. נסו לשער מדוע מתאר הנביא את החטאים והעונשים בלשון דומה לזו של פרשת הקללות.
2) עיינו בהמשך פרשת הקללות בויקרא (מד-מה) – כיצד משלימה ומרככת התוספת בפסוקים אלה את הנבואה הקשה בפרקנו?
ג. בנבואות הפורענות בפרקים ה׳-ו׳ חוזר כמה פעמים הביטוי ׳וידעו כי אני ה׳ דברתי׳, בשינויים קלים (ה׳,יג,טו,יז; ו׳,ז,י,יג,יד).
1) מהי תכלית העונשים הבאים על העם לפי פסוקים אלה, וכיצד תתגשם באמצעותם תכלית זו? ראו בייחוד את תיאור העונש בפרק ו׳ פסוקים ו-ז,יג.
2) על פי העיקרון העולה מן הפסוקים שלעיל ומנבואת ההקדשה (ב׳,ה), חשבו מדוע יחזקאל מרבה ומדייק בפרטי הפורענות העתידה לבוא.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
משפט ליושבי ירושלים
בפרקנו מגיעה לשיאה סדרת המעשים הסמליים שאליהם התוודענו בפרק הקודם. בפרק זה מופיע מעשה סמלי קשה, ארוך ומורכב, שתכליתו לסמל את כיבוש העיר וגורלם המר של תושביה (א-ד), ופירוש המעשה (יא-יז). בתווך מופיעה נבואת תוכחה קשה לישראל (ה-י).
א. יחזקאל מצווה לגלח את שערו ולחלקו לשלושה חלקים, המסמלים את הגורל המר הצפוי ליושבי ירושלים. מה מסמל כל אחד מן החלקים הללו?
היעזרו בדברי רש"י: ׳חרב חדה - סימן לחרב נבוכדנצר: תכה - אותה בחרב: סביבותיה - סביב אותה לבנה, סימן על הבורחים מן העיר שישיגום כשדים ויהרגום סביב ירושלים: והשלישית תזרה לרוח - סימן לגולים שילכו למצרים ויוחנן בן קרח וחבורתו. ושם אריק חרב אחריהם - שהלך נבוכדנצר והחריב את מצרים ושם נהרגו: וצרת אותם בכנפיך - אלו מתי מעט שיגלו לבבל ויחיו: ומהם עוד תקח - מאותם מתי מעט: ושרפת אותם באש - סימן לאחאב בן קוליה וצדקיה בן מחסיה אשר קלם מלך בבל׳.
ב. ׳כֹּה אָמַר אֲד-נָי ה׳ זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצותֹ׳ (ה) הגויים הסובבים את ירושלים נזכרים שבע פעמים במהלך הנבואה (ה-ח, יד-טו). עקבו אחרי האזכורים השונים ועמדו על תפקיד הגויים בתיאור חסד ה׳ לירושלים, ובתיאור חטאיה ועונשה. מה היה ייעודה המקורי של ירושלים ומה אירע בפועל?
ראו את דברי המדרש: "כיוון שבא ה׳ להחריבו... אמרו המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם אינו זו ירושלים שנאמר ׳זאת ירושלים בתוך הגויים שמתיה׳? אמר להם: ׳ותמר את משפטי לרשעה מן הגויים׳." (פסיקתא רבתי כז)
רד"ק: ׳יושביה שמתי בה לטובתם, לפי שהיא נבחרת מכל הארצות יפה נוף משוש כל הארץ, שהיא באמצע הישוב לפיכך אוירה טוב ומזוג מכל הארצות. ויושביה היה להם ללכת דרך ישרה ולעשות משפטי הטובים והם המירו אותם לרשעה מן הגויים אשר סביבותיהם׳.
ג. הביטוי ׳עשיית משפט׳ חוזר מספר פעמים בנבואה (ו-י), שימו לב למידה כנגד מידה הגלומה בו.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
כסא או מרכבה?
הנביאים ישעיהו ויחזקאל זוכים להתגלות מראה כבוד ה', כל אחד בדרכו.
לשני המראות יש הרבה במשותף. אצל שניהם הנביא רואה את הא-להים (ישעיהו ו', א; יחזקאל א', כח), בשני המראות מופיעות דמויות עם כנפים (השרפים בישעיהו - ו', ב; וביחזקאל דמויות החיות - א', ו). כמו כן בשני המקרים הנבואה הזו משמשת כנבואת הקדשה, שבמהלכה שומע הנביא את תפקידו.
הדמיון שבין שני המראות מביא איתו גם פערים גדולים. ישעיהו רואה את ה' "ישב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו', א) ואילו יחזקאל רואה את הדמויות שמובילות את דמות כבוד ה', זזות והולכות (יחזקאל א', יט). ישעיהו רואה ממש את ה': "ואראה את אדני" (ישעיהו ו', א) ואילו יחזקאל רואה רק את "דמות כבוד ה'" (יחזקאל א', כח). עוד בעניין ראיית הא-להים, ישעיהו רואה את ה' ללא הסתר, ולא רק זאת אלא ש"שוליו מלאים את ההיכל" (ישעיהו ו', א). בניגוד אליו יחזקאל מתקשה לראות את דמות כבוד ה', מכיוון שהיא מוסתרת באמצעים שונים, וכך ה' לא ממלא את ההיכל בגלוי, אלא מוסתר ומוחבא.
השינויים בין המראה שרואה ישעיהו למראה שרואה יחזקאל מבטאים את פני הדור בו חיים הנביאים. יחזקאל אינו רואה את השכינה בצורה ברורה, מכיוון שהיא כבר בתהליך ריחוק מהעם. כך גם עניין הכיסא והמרכבה: ישעיהו רואה את הא-להים יושב על כסא – ישיבה יציבה. ואילו המרכבה אצל יחזקאל היא דינמית.
כשמשווים את התגלות הא-להים אצל שני הנביאים האמירה ברורה: בדורו של יחזקאל השכינה אינה גלויה, והיא יכולה לעזוב בכל רגע.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
"I Will Be What I Will Be"
God reveals Himself to Moshe using a name He had not previously used when speaking to the Patriarchs or to the children of Israel. Moshe therefore wondered whether the nation would accept his message from God when using a name with which they were not familiar?
God's answer to Moshe is divided into three parts.
Firstly He says "I will be what I will be." (Exod. 3:14) As if to say, it doesn't matter what name He uses. In the second part of the answer, God says: "Ehyeh (I will be) has sent me to you." 'Ehyeh' seems to be the same name as the Divine name (shem hahavaya). The aleph was interchanged with the yod, and the yod was interchanged with the vav but the root of the two words is identical. When the word is spoken it is 'Ehyeh', and in the hidden form it is y-h-v-h. The third answer given by God is: "The Lord God of your forefathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, has sent me to you." (Exod. 3:15) This is the most important answer, one which we say three times a day as the opening of the shmona esreh amida prayer.
Calling out to God, or knowing God, is difficult and beyond human understanding. Each person recognizes Him differently, depending on his spiritual level. The name can change, because the name is a function of the way in which a person recognizes God. God does not reveal Himself completely to any one person, because humans are transient beings. On the other hand, an entire nation can experience a revelation. The Jewish people's beliefs are based on their forefathers' experiences, and this connects them to God. It is therefore vital that the God who reveals Himself to them as a nation is the same God that their forefathers believed in.
Pharaoh searches for God calling His name, and since he doesn't know it, he says: "I do not know the Lord, neither will I let Israel out." (Exod. 5:2)
God opposes this view, He says to Moshe: "I will be what I will be." The specific name is not crucial, what is really important is that we know who He is, and not to place unnecessary emphasis on His name.
Complete Forgiveness
Transgressions are compared to a cloud that form a barrier between a person and heaven, where God dwells. The transgressions will completely disappear, just as a cloud evaporates without leaving a trace.
When the prophet wishes to bring the tidings of redemption to Israel, he uses the simile: "I erased your transgressions like a thick cloud, and like a cloud have I erased your sins; return to Me for I have redeemed you." (Isa. 44:22). Sins and transgressions are described as recordings in God's Book of Remembrance, and when a person is forgiven, they are erased. However, a mark is often left, as a reminder that something had been written prior to being erased. This is why the prophet uses the simile of a cloud. Looking up at a clear sky, it is often difficult to believe that, just a short while ago, it had been an overcast, cloudy sky. Therefore the prophet assures us that God will erase Israel's sins, without leaving any trace of the transgression. Furthermore, sins are like black stains on Israel's character, just like clouds appear to be black stains in the sky. God will remove Israel's stains and purify them, just as the sky looks clear after the clouds have blown away.
Sins are like a barrier separating Israel from God. As the prophet says elsewhere: "But your iniquities were separating between you and between your God" (Isa. 59:2). This is symbolized by clouds which prevent Israel from seeing the heavens where, figuratively speaking, God dwells and from where He looks down on earth. When Israel sin, God turns His face away from them, as if there was a barrier of cloud between them, preventing their prayers from ascending up to Him. In Eicha, the prophet laments: "You have enveloped Yourself in a cloud, so that no prayer can pass through." (3:44) Now that the sins have been forgiven, the cloud has been obliterated and Israel can once again come close to God, without any barrier separating them. So, the prophet continues: "Return to Me for I have redeemed you."
The term 'redemption' is used when a person who has been sold into slavery is redeemed and released. Because of their sins, Israel were sold to the nations: "You were sold because of your transgressions." (Isa. 50:1) and now, once the sins have been erased, the bill of sale has been torn up. The nation of Israel has been redeemed from slavery and now return to the true Master, to God.
Atonement for Nadav and Avihu's Sin
On the eighth day of the consecration of the Mishkan, Nadav and Avihu sinned and defiled the Mishkan. As a consequence, God sent Aharon to atone on behalf of the Kohanim, the people of Israel and the Mishkan. Aharon's order of the atonement service serves as the model for the Kohen Gadol's service on Yom Kippur.
The sin of Aharon's sons in the Mishkan and their resulting death which defiled the Mishkan, necessitated an immediate atonement. Therefore God commands that Aharon must atone for their sin and the sin of his household. He brings a sin offering, in order to "atone for himself and for his household." (Lev. 16:6)
In addition, atonement is also needed on behalf of the people of Israel: "And he shall atone for himself, for his household, and for all the congregation of Israel." (Lev. 16:17), and also for the Mishkan which was defiled by the sin and the impurity: "He shall do likewise to the Tent of Meeting, which dwells with them amidst their defilements." (Lev. 16:16).
At the end of the incident, the Torah states that atonement is not only required in this particular event as an immediate solution to the current situation brought about by Nadav and Avihu's sin, but also for future generations. Therefore, the order of Aharon's service following the death of his sons is the model for the service of the Kohen Gadol on Yom Kippur.
עבודה זרה בכל מקום
"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח', יב)
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה" (יחזקאל ח', ה)
איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה כב רבי יהושע
מי גרם למקום [=למקדש] ליחרב? על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודת כוכבים.
בתחלה היו עובדין אותו במטמוניות, הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב] (יחזקאל ח'): "ויאמר אלי הראית בן אדם וגו' עושים בחשך וגו'",
וכיון שלא מיחו בידם חזרו להיות עושין אחר הדלת שנאמר (ישעיה נ"ז): "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין על הגגות שנאמר (צפניה א'): "ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בגנות שנאמר (ישעיה ס"ה): "זובחים בגנות",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בראשי ההרים שנאמר (הושע ד'): "על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בשדות דכתיב (הושע י"ב): "גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בראשי הדרכים שנאמר (יחזקאל ט"ז): "אל כל ראש דרך בנית רמתך",
וכיון שלא מיחו בידן התחילו (חזרו) להיות עושין ברחובות שנאמר (יחזקאל ט"ז): "ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בעיירות שנאמר (ירמיה ב'): "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה וגו'",
וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין בחוצות שנאמר (ירמיהו י"א): "ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת".
עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים שנאמר (יחזקאל ח'): "סמל הקנאה הזה בביאה".
איכה רבה - מדרש אגדה פרשני על מגילת איכה. המדרש נערך בארץ ישראל, ככל הנראה במאה החמישית או השישית לספירת הנוצרים. לאחר עריכתו נעשה שימוש רב במדרש בדרשות בציבור בתשעה באב, וכך במשך הזמן הפך לשני חיבורים נפרדים, המשקפים נוסחים שונים של המדרש. נוסחים אלה התפתחו במקומות שונים: נוסח אחד התפתח באיטליה ובאשכנז והנוסח השני התפתח בספרד ובמזרח; לכל אחד מן הנוסחים נוספו מקורות שונים ומגוונים שעניינם אבל ונחמה. בידינו שתי מהדורות דפוס של המדרש המשקפות את שני נוסחיו: מדרש איכה רבה, בתוך 'מדרש חמש מגילות', ומדרש איכה רבה במהדורת בובר (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
Moshe - Tanakh Profiles
Moshe is the prophet, teacher, and political leader of Israel during its first generation as a nation. Moshe leads Bnei Yisrael out of Egypt and guides them to Mount Sinai where they receive the Torah. He presides over the nation for their 40 years of wandering through the desert until they arrive at the border of Eretz Yisrael. A member of the tribe of Levi, Moshe is the son of Amram and Yocheved, brother of Aharon and Miriam, husband to Tzipporah, and father to Gershom and Eliezer. Hidden in the Nile by his mother Yocheved, Moshe is found by Pharaoh's daughter, who names him.
Moshe is raised in the palace away from the oppression afflicting his brethren. When Moshe kills an Egyptian to protect a Hebrew, he is forced to flee to Midyan. There he is taken in by the high priest of Midyan, Yitro, whose daughter Tzipporah he marries. Moshe works as a shepherd for Yitro and one day God appears to him in a vision in a burning bush. God instructs Moshe to return to Egypt and lead the Israelites out of slavery. Moshe is reluctant, but God is persuasive and sends Moshe to Egypt armed with miracles to prove his divine assignment. Moshe begins his mission at age 80.
Moshe's initial request to Pharaoh is met with scorn as Pharaoh increases his slaves' work load. This discourages Moshe, but God assures him that Pharaoh's punishment will be forthcoming. (Parashat Shemot)
Moshe attempts to persuade Israel that God is about to rescue them from slavery, but they are too over-worked to believe him. Moshe and Aharon appeal to Pharaoh and threaten to bring plagues to the land of Egypt if their request is not granted. Ten plagues are eventually imposed on the Egyptians and their land before the king finally tells the Hebrews to leave. (Parashat Vaera and Parashat Bo)
Moshe's role as lawgiver begins long before the revelation at Mount Sinai. While Israel is still in Egypt, Moshe is given instructions to relay to the people for preparing and celebrating the first Korban Pesach (Paschal sacrifice) and Pesach Seder (Passover ceremony). References to calculating the new months, the prohibition of Hametz on Pesach, the sanctity of the first-born child and animal, as well as the future mitzva of Tefillin are all mentioned in Egypt.
Moshe leads Bnei Yisrael into the desert and towards Yam Suf, where God splits the sea on behalf of the nation. Following the miraculous rescue of the nation, Moshe leads the people in song - a passage known popularly as The Song at the Sea.
Amalek attacks Bnei Yisrael and Moshe appoints his apprentice Yehoshua as general to lead the ensuing battle. While Yehoshua engages the enemy on the ground, Moshe positions himself on the mountain holding his miracle staff. This posture of prayer, combined with Yehoshua's more natural approach, wins the war. (Parashat Beshalach)
The highlight of Moshe's career takes place at Mount Sinai where Moshe prepares Bnei Yisrael for revelation and mediates between God and the nation during God's pronouncement of the Ten Commandments. (Parashat Yitro)
Following revelation, Moshe ascends Mount Sinai and remains there for forty days and forty nights (Parashat Mishpatim).
During Moshe's absence, the people get anxious and force Aharon to fashion a golden calf which they worship. God informs Moshe that the people have sinned and Moshe prays to God not to destroy them. God agrees, but upon his return, Moshe sees the idolatry the people are engaged in and smashes the tablets of the law that he is carrying. Moshe burns the golden calf, grinds it into powder, mixes it with water and makes Bnei Yisrael drink the mixture. He then rallies the tribe of Levi to his side and encourages them to kill the idolators. 3000 sinners are slain.
Moshe removes his tent and pitches it outside the camp. This becomes known as Ohel Moed- the Tent of Meeting, the place where God communes with the prophet. Moshe asks God to show him His glory and God partially grants this request and shows Moshe His back. Moshe prepares a new set of Ten Commandments on new tablets to replace the originals which he broke. When Moshe returns after an additional 40 days and nights with God he is unaware that his skin is radiant (Exodus 34, 29). Moshe covers his face with a veil to make himself more accessible to the people. (Parashat Ki Tissa)
Moshe's position of leadership is challenged by Korah who also argues that Aharon should not have the position of priesthood that he holds. Moshe turns to God to defend himself, claiming that he has never wronged any of his accusers. God's response to the rebellion is to kill Korah and all his followers (Parashat Korah).
In the 40th year of the desert journey, the people find themselves without water (at a place to be called Mei Meriva) and complain to Moshe, claiming that it would have been better to die of plague or to remain in Egypt than to die of thirst. God tells Moshe and Aharon to speak to a rock and to draw water from it. Moshe hits the rock twice and water pours out. God says that their action shows a lack of faith in Him, and since they did not sanctify Him in front of Israel they will be punished by not being allowed to enter the land of Israel.
God tells Moshe to ascend a mountain to view Eretz Yisrael from a distance since he will not enter the land. This prompts Moshe to ask God to appoint a successor so that the nation will not be “like sheep without a shepherd” (Numbers 27, 17). God tells Moshe to present Yehoshua as Israel's next leader. (Parashat Pinhas)
Much of the Book of Devarim is Moshe's farewell address to the nation. As a final act, Moshe establishes three cities of refuge on the eastern side of the river in preparation for Israel's conquest of the entire land. (Parashat Vaethanan)
Moshe views the Land of Israel from Mount Nevo where he dies at age 120. He is mourned for thirty days. (Parashat Vezot HaBerakha)
The Torah ends with a declaration that Moshe was the greatest prophet of all time, a man who spoke to God "face to face" (Deuteronomy 34, 10).
Adapted from TanakhProfiles.org by HaTanakh.com Staff