אחרי הטחתו הקשה של הנביא כלפי שמים במר נפשו על גורל עמו, מופיע מזמור התודה שלו לה', מזמור הפותח ב"על שגיונות" (א) כאחד ממזמורי תהילים, ומסיים במילים: "למנצח בנגינותי" (יט). מה שגרם לשינוי הוא עצם הופעת ה' לפניו במראה נבואתו, הופעה שמילאה את לבו ביטחון בצדקת דרכו של ה' גם בימי רעה והסתר פנים.

הנביא משווה את ההתגלות אליו בימי הרעה למעמד הר סיני:

"אֱ--לוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ" (ג)

הוא משווה אותה גם לקריעת ים סוף:

"הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה... רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" (ח-י)

הוא ממשיך למלחמת כיבוש הארץ של יהושע בגבעון ובעמק איילון:

"שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה" (יא)

ימי הרעה של מלכות הכשדים הופכים מכוח נוכחות ה' לימי שמחה וגאולה גם אם אין השמחה והגאולה מתגלות במציאות הטבעית הנמוכה:

"כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים:  וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּא--לֹוהֵי יִשְׁעִי" (יז-יח)

הוא בוטח בה' שלא יאחר את גאולת עמו, ולו ברגע קט. שהרי כך ענה לו ה':

"כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (ג)