מתוכחה לנחמה

 

בפרק ג' הנביא עובר לסירוגין בין נבואות על ישראל לנבואות על העמים. בתחילת הפרק שב צפניה ומפרט את מצבה המוסרי המעוות של 'העיר היונה' (א-ד), הרומזת ככל הנראה לירושלים, ואת משפטה (ה-ז). מכאן הוא עובר לתיאור משפט העמים ותיקונם לעתיד לבוא (ח-י), ושוב חוזר אל תיקונה של ירושלים והשארית שתוותר בה (יא-יג). הפרק חותם בנבואת נחמה לירושלים (יד-כ).

א. פירוט חטאי העיר פותח בארבעה 'לאוין' (ב) ואחר כך עובר למעשים השליליים של ארבע קבוצות בעם: השוו בין פירוט החטאים והחוטאים כאן ובפרק א' – מה באופי החטא מתחדש בפרקנו?

לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל

לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּה'

לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ

לֹא קָרֵבָה.

ב. 'כִּי אָז אֶהְפּך אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה' (ט)

הנבואה בפסוקים ט-י רומזת לסיפור מגדל בבל בבראשית י"א,א-ט. תנו דעתכם למילים המשותפות: שפה, ברר/בלל, פוץ, שם, ולתפקידן השונה בשני המקומות: מה תפקיד השפה בשניהם? כיצד היא קשורה לחטא ולתיקון המתואר כאן?

ג. 'רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם' (יד)

נבואת הנחמה משופעת בתיאורי שמחה – ה'עליזות' מוזכרת בנוסף לנבואה זו, עוד פעמיים בנבואות צפניה בהקשר הפוך: ב',טו; ג',יא. עמדו על הניגוד העמוק בין שני סוגי העליזות – ממה היא נובעת בכל מקום?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

פוסחים על שתי הסעיפים

Volver al capítulo

על מה אתם בוכים?

"שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם" (צפניה ב', ח)

 

רש"י צפניה פרק ב' פסוק ח

אשר חרפו את עמי - כשהיו מוליכין ישראל בגולה לצד ארץ כשדים והיו עוברין דרך עמון ומואב, ורואים ישראל בוכים וגונחים וצועקין, היו מונין [=מקנתרים] אותן ואומרים: מה לכם להיות סגופים? מה תבכו? הלא לבית אביכם אתם הולכים, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם...


רש"י ישעיהו פרק ט"ו פסוק ז

... שהיו כפויי טובה, שהרי בכמה מקומות עמד אברהם ללוט: בצאתו מחרן, ובלכתו למצרים, ובזכותו שולח מתוך ההפכה, ונלחם עליו עם אמרפל וחביריו, והיה להם לגמול טובה לזרעו, והם היו מונים [=מקנתרים] אותם כשהגלה סנחרב לראובני ולגדי, והיו ישראל בוכים ומתאוננים והיו אומרים להם: על מה אתם מתאוננים והלא לבית אביכם אתם הולכים, אברהם אביכם לא מעבר הנהר בא? וזהו שנאמר (צפניה ב', ח): "שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון". ועוד שסייעו את סנחרב שלש שנים שצר על שומרון הוא שנאמר (ישעיהו ט"ז, יד): "בשלש שנים כשני שכיר ונקלה [כל] כבוד מואב"

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות. 

Volver al capítulo

גורלה של העיר העליזה

 

צפניה התנבא בימי יאשיהו, ככל הנראה לפני טיהור הארץ מעבודה זרה בשנת שמונה עשרה למלכותו. הוא ניצב לפני עליית האימפריה הבבלית, ומנבא על נפילת האימפריה האשורית ושאר הממלכות האזוריות, המתוארת בנבואותיו בצבעים עזים. צפניה כורך יחד את גורלה של יהודה עם גורל שאר הממלכות שסביבה, כיוון שהיא שקועה בחטא כמותן עוד מתקופת מנשה. בדומה לישעיהו, שניבא בראשית התקופה האשורית, גם צפניה, העומד על סף סיומה של התקופה האשורית, מנבא בסגנונו המיוחד חזון אוניברסלי על קץ האלילות.

בפתיחת פרק ב' קורא צפניה ליהודה לשוב בתשובה (א-ג), ואחר כך הוא עובר מעם לעם ומממלכה לממלכה: הוא חוזה את השמתה של ארץ פלישתים (ד-ז), מואב ועמון (ח-יא), והכושים (יב). הפרק נחתם בנבואה על חורבן נינוה, בירת אשור (יג-טו).

פעמיים בפרק מונגד מצבה הנוכחי של עיר מפותחת ו'עליזה' עם עונשה העתידי: כך לגבי שממת ערי פלישתים (ד-ה) וכנגדה רביצת שארית בית יהודה (ז), שממת נינוה (יג-טו), וכנגדה רביצת חיות (טו). מה מסמלת הרביצה בפסוק טו? השוו לנבואה בפרק ג',יא-יג: מה המשמעות הנוספת המסתמנת שם בין ה'עליזות' ל'רביצה'?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Shimon, Levi, and Jacob: Idealism vs. Pragmatism

"And they said: Shall our sister be made into a harlot?" (Genesis 34:31)

With these words the Torah concludes the story of Dina and her stay in the house of Shechem.  This is one time where we feel a very tense emotional point between Jacob and his sons (there will obviously be many more). The Torah leaves us with a very strong sense of the brothers' idealism in the face of their father's pragmatism.

When Shimon and Levi have finished their act of destruction, Jacob responds with a question: although you may have been guided by your ideals, did you not think of the practical results?  Jacob fears a massive uprising against his family as a response to their act.  His concern seems reasonable.  Yet Shimon and Levi respond with such force that we are thrown back to the side of their ideals and uncompromising act.  Jacob's pragmatic concern seems to pale in the face of the issue of family respect raised by the sons.

We do not know if Jacob responded at that moment to his sons.  (We do see him rebuke them, however, in his final blessing on his deathbed.)  The Torah has consciously left us with the stinging words of the brothers ringing in our ears.  Why?  Was Jacob really silenced?  Perhaps the Torah wanted to show us the two sides of the coin and leave the question at that.  Indeed, all of our acts should be guided by a passionate idealism.  At the same time, however, we must be aware of the practical, pragmatic results of our actions.  Was Jacob right?  Were the brothers correct?  The Torah has clearly chosen not to pass judgement.  (The commentators, as well, are split on this issue.)  This is a question that will always attack us.  Our ideals must always be strong.  Our sense of pragmatism must always be keen.  How the two will interact is something only we can answer as we go through our lives.

Volver al capítulo

The Rape of Dina?

The episode of the violation of Dina by Shechem is one of the most troubling passages in the Torah. Most troubling is the reaction of the two fathers, Yaakov and Chamor. The former’s reaction is totally passive, a seeming disinterest that is appalling; meanwhile, the latter’s response is so sanguine as to be unintelligible - how could any father not be horrified by his son’s act of rape, even to the point of trying to negotiate a treaty based on that son’s feelings of “love”? Furthermore, how could Chamor’s townspeople not expect Dina’s family to avenge such an abominable crime?

The answer is simple, if shocking: according to the plain meaning of the verses, as Rav Papa notes (Yoma 77b), Dina was not raped. She goes out “to see with the girls of the land” (34:2) and we know whom they went to see: the boys of the land. (See Rashi ibid.) Furthermore, the expression of force, “chazaka” or “tefisa,” which we find by every case of rape in Scripture (Bemidbar 5:13; Devarim 22:25, 28; II Shemuel 13:14) and defines an act of intercourse as being against the woman's will, is missing here. The term “inui,” which does appear here, does not indicate force, but any case of mistreatment of the body, self-inflicted, imposed, or willing, as seen by its use to describe fasting (Vayikra 23:32), slavery (Bereishit 15:13), and even adultery (Devarim 22:24). Moreover, from the psychological standpoint, the usual case of rape results in disgust on the part of the rapist for his victim; so Amnon casts his half-sister Tamar into the streets (II Shemuel 13:15-19), and so the rapist is enjoined to marry and never to divorce his victim unless she desires it (Devarim 22:29). As regards Shechem, on the contrary, “his soul clung to Dina… and he loved the girl, and he spoke to the girl’s heart” (34:3).  

Bearing this in mind, we can now understand the three distinct views of Dina's experience. Rape is an objective crime; seduction, however, is not. It is subject to interpretation, in this case three of them: that of Yaakov (“for Dina his daughter had been defiled” [v. 5]); that of his sons (“for an abomination had been committed in Yisrael” [v. 7]); and that of Chamor (“Shechem my son longs for your daughter” [v. 8]).

Let us examine these three views. To Yaakov’s mind, his daughter has been defiled; his baby, unaccustomed to the attentions of men she is not related to, has been taken advantage of by the local prince, a youth who may have slept with half the girls in his town already. Perhaps she even believes she is in love with him. He is upset, but he remains silent; what can he say now? He certainly does not want to leave his daughter in the hands of this fiend, but he cannot force her to leave either. 

For Yaakov’s sons, Dina’s brothers, it is a clear-cut case of rape - statutory rape, perhaps, but the legal difference is slight. “For an abomination had been committed in Yisrael, to sleep with a daughter of Yaakov - such cannot be done!” They all decide to act with guile, convincing the townspeople to circumcise themselves. Shimon and Levi, the zealots, alone murder every male, but everyone helps in the plunder (v. 25-28).

Chamor, on the other hand, sees it as a case of young love. Apparently, he is serious, seeing a full socioeconomic assimilation in his town’s future. Indeed, his townsmen see circumcision as a prerequisite for the assimilation of Yisrael amid the Chivi. They suspect nothing, since they see nothing wrong with the whole situation.

            Who is right? The verse notes repeatedly (v. 13, 27), as the brothers introduce and consummate their plot, that Shechem is guilty only of  “defiling their sister;” yet the unit ends with Shimon and Levi’s sharp rebuff to their father:  “Shall our sister be made a harlot?” Though Yaakov may be in the right at this late hour, it is his inaction that has led to the initial problem. Yaakov had no reason for stopping in the town of Shechem and buying land there; he has a divine imperative to return to Beit El, and then to his father in Chevron, not to dawdle along the way. Like the modern Western story of assimilation, Yaakov fails to show his children what separates them from the people of the land - and is then unduly shocked when his offspring want to intermarry. The message is clear: to maintain the integrity of the Jewish people, it is necessary for the younger generation to see why their heritage sets them apart. Dina, like her brother Yehuda, who leaves home to take a Canaanite wife,  eventually returns to the fold; but, all too often, their modern counterparts do not. And, like Yaakov, we then have only ourselves to blame.

Volver al capítulo

עבד עברי

Volver al capítulo

יום ה' האוניברסלי

 

ידוע הכלל שטבעו חכמים ש"נבואה שנצרכה לדורות נכתבה", ומכאן שישנן בדברי הנביאים נבואות שלא היו אקטואליות לשעתן, אלא ניתן בהן חזון נבואי לעתיד לבוא. כזה הוא אף חזונו של צפניה על יום הדין העתידי. בחזונו ה' הוא שליט יחידי והוא המניע את גלגלי העולם והתולדה, בלא להשתמש בעמים ובממלכות כעושי רצונו. ברור שתיאור כזה מתאים רק לימי העתיד, ליום ה', יום הדין.

בנבואות על יום ה' במקרא אין אחידות; יש מהנביאים, כיואל, שראוהו כיום דין על רשעי אומות-העולם, ויש שראוהו כיום פקודה על רשעי-ישראל כמלאכי, ויש שראו את היום הזה כיום מלחמה על ירושלים, מלחמה שבתומה תופיע מלכות ה' בעולם. שוני זה בתיאורי יום ה' מתבאר בכך שכל נביא הראה קטע אחר מהתמונה הכללית של יום ה'. אנו שקיבלנו את נבואותיהם של כל הנביאים רשאים לבנות לעצמנו תמונה כוללת של מאורעות יום ה' כפי העולה מתוך הנבואה בכללותה.

חזון יום ה' אצל צפניה אינו יום של מלחמת גויים בישראל, אלא יום המשפט של ישראל והעמים. לאחר משפט זה שבו ישפוך ה' את זעמו וחרון-אפו על כל הארץ, "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', לעבדו שכם אחד" (ט). הסתכלות אוניברסלית זו יש לה אח במקרא בנבואת ישעיהו, אבל בשונה מישעיהו, אין צפניה רואה את הדברים גם באספקלריה של דורו, אלא כל צפייתו לעתיד; ובהסתכלות זו הוא מגיע לשיא, עד כדי כך שאין הוא מביא ראיות מתולדות ישראל כשם שעשו זאת הנביאים שקדמו לו, אלא אדרבה, הוא תובע מישראל מדוע לא לקחו מוסר מתולדות העמים באותה תקופה: "הכרתי גוים, נשמו פנותם, החרבתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי-איש מאין יושב, אמרתי אך-תיראי אותי, תקחי מוסר" (ו-ז).

בחזון תשובת הגויים העתידה מגיע צפניה לשיא נבואי, דבר שמצא את ביטויו אף בהלכה שטבעו חכמים: "הרואה מקום שנעקרה עבודה-זרה אומר: ברוך שעקר עבודה-זרה, וכשם שנעקרה ממקום זה כן תיעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בחוץ-לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" (צפניה ג', ט)" (ברכות נ"ז, ע"ב). 

בשיא זה עתיד מעגל תולדות האדם להיסגר. כבר אברבנאל הצביע על דור הפלגה וחטאו כמצע לנבואת צפניה. השוני בלשון בחברה האנושית הוא שסייע להתפשטות העבודה-זרה בעולם. לפי המסופר בתורה בא בלבול הלשונות לעולם כעונש לדור הפלגה, ואילו קודם לכן "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א). כגמול על מעשיהם עשה ה' "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (שם, ז), ולעתיד לבוא "אהפוך אל עמים שפה ברורה" (ט). אחדות זו בחברה האנושית היא שהיתה ראשית החטא והיא שעתידה להיות שיאה של הגאולה. יתר על כן, במעשה בבקעת-שנער ניסה האדם להוכיח את כוחו העצמאי אפילו נגד הבורא, תוכניתו היתה לבנות מגדל וראשו בשמים, ובא סיפור התורה ללמדנו שעצת ה' לעולם תעמוד, ואין האדם יכול להגשים תכניותיו אם הן עומדות בניגוד לתכניות הבורא. ואף לעתיד לבוא יהא האדם נפעל מה' הפועל: "אהפך אל עמים" (ט).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל

Volver al capítulo

הגנב שבמחתרת

Volver al capítulo

מתי ניבא צפניה?

"דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה" (צפניה א', א) 

 

יש אומרים: 

כי חזקיה זה חזקיה מלך יהודה.

ואפשר, אלא שאין בזה ראיה,

אבל באמת גדולים היו אבותיו, לפיכך נזכרו.

ושלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו: ירמיהו, צפניה, חולדה. 

ואמרו רז"ל: 

כי ירמיה היה מתנבא בשווקים

וצפניה בבתי כנסיות

וחולדה אצל הנשים. 

ונבואתו היתה קודם ששבו יאשיהו ויהודה מרעתם.

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.