להעמקה נוספת בנושא ניתן לקרוא את הפוסט מאת הרב אלחנן סמט
באדיבות ישיבת מעלות יעקב
לבחור בחיים
"כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ" (תהילים ו', ו)
כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך - אם אמות לא אזכרך במותי ולא אודה לך, ואם תרפאני אודה לך לעיני כל. כמו שאמר חזקיהו (ישעיה ל"ח, יח): "כי לא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מות יהללך וגו'", ואמר דוד (תהילים קי"ח, יז): "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה".
כי הגוף אחר צאת הנשמה כאבן דומם, והוא יורד שאולה, אבל הנשמה תעלה ותודה ותשבח לעד בלא הפסק. אבל יתאוה הצדיק לחיות, לעשות רצון האל בעודנו חי, להרבות שכר הנשמה לעולם הבא.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
מהפך ממצוקה לשלווה
מזמור ד' מתאר מהפך ממצב של ייסורים ורדיפות למצב של השגחת ה' ושל שלום.
הדובר במזמור פותח במקום של מצוקה הבאה מאת ה' - "בצר" (ב)
הוא ממשיך ומדבר על צרות אחרות, שבאות מידי אדם: "בני איש עד מה כבודי לכלימה" (ג).
ואז בא המהפך: הדובר מתחיל לדבר על שפע ושלווה הבאים לצדיק: "כי הפלה ה' חסיד לו" (ד), "לבטח תושיבני" (ט). עניין השלווה מוזכר פעמיים בצורת שינה: "ודמו סלה" (ה), ו"בשלום יחדו אשכבה ואישן" (ט).
המהפך מתרחש בעקבות תפילת הדובר לה', הימנעות הדובר מחטוא "רגזו ואל תחטאו" (ה), זבח אמיתי לה', ביטחון בה' ורצון לטוב.
מובלטת במזמור תחושת הייחודיות של הדובר וניגודו לכלל האנשים "בני איש" (ג), המדגישה את תחושת השגחת ה' על הדובר.
ניתן להבין מזמור זה במישור האוניברסלי, כשיעור על תורת הגמול: הצדיק יכול לעבור צרות, אך ה' תמיד משגיח עליו באופן מיוחד, ובסופו של דבר השפע מגיע אל האדם הנכון. תפקיד הייסורים בהתחלה הוא להשביח את האדם. ה' שולח צרות רק לאדם שיכול לעמוד בהן, ובהתגברותו עליהן הוא ייעשה טוב יותר (מדרש תנחומא בראשית כ"ב, דברי ר' יונה).
מהמזמור נראית הקבלה לאיוב; גם איוב היה צדיק, התנסה בצרות, נמנע מחטוא, תהה על פשר הייסורים ולבסוף נתעשר והסתיימו צרותיו.
ניתן להבין את המזמור גם באופן פרטי, לאור סיפור החיים של כותב המזמור, דוד המלך. דוד עבר צרות רבות: רדיפות מצד שאול, מרד אבשלום ועוד הרבה. נראה שגם בזמן הצרות שעברו עליו דוד ידע שיהיה 'סוף טוב לסיפור', וחזה את השפע והשקט שיהיה בימי בנו שלמה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
אוהלי יעקב נפרצו
"כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו', כג-כו)
ברכת הכהנים, ופרשיות כהונה אחרות, עומדות ברקע לנבואתו המופתית של מלאכי אל הכהנים - נבואה השוזרת בתוכה משחקי לשון, רמזים ורמזי רמזים לפרשיות מקראיות שקדמו לה: חטא המדיינית ונקמתו של פנחס, היפוכי הברכה והקללה של בלעם, האתון, המלאך והדרך. ולבסוף - אוהלי יעקב שנפרצו, וברית השלום למקנא לא-לוהיו.
האכזרי שבמשחקי המילים שמציע מלאכי כאן הוא זה המחבר בין "יָאֵר ה' פָּנָיו" של ברכת הכהנים ל"וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה, וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם" (ב) - כמו כל דבר שנמצא באזור נגוע, אומר להם הנביא, המאֵרה לא רק תשיג אתכם, אלא גם תשתלט על מה שאתם מוציאים מהפה, אפילו על ברכת הכהנים שלכם, ועל האור המובטח בה. בדיוק כמו אצל בלעם הרשע - רק להיפך, הקשיבו לדמיון:
"וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי", פונה בלק אל בלעם הקוסם, "כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו).
בואו ואספר לכם, אומר מלאכי לכהנים, איך הדברים היו צריכים להיות:
"כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ:
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת, הוּא.
וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי" (ז-ח).
ברמיזותיו מנכיח הנביא את כל מפרי הברית לדורותיהם: את אתונו של בלעם הדוחקת אותו מהדרך, את המלאך שרק היא בלבד מצליחה לראות. אפילו את יהודה עצמו שנטה מהדרך אל אהלה של תמר המחופשת לזונה, ואת בניו ער ואונן ששיחתו זרעם ארצה:
"כִּי חִלֵּל יְהוּדָה, קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל, בַּת אֵל נֵכָר.
יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב" (יא-יב)
את הכאב על הפרת הברית, בין איש לאשתו ובין אדם לא-לוהיו, זועק הנביא במשפט אחד, חזק ופשוט: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ; מַדּוּעַ, נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ" (י).
אבל נדמה שבמילים "אָהֳלֵי יַעֲקֹב" (יב) - טמון הרמז החזק והמכאיב ביותר לברכתו המפורסמת של בלעם, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה).
החזרת השלום שבברכת הכהנים המקורית ("וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם") היא מעתה רק במעשה של קנאות ונקמה, מעשהו של פנחס בספר במדבר: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, יב). ובפרקנו: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (ה).
באדיבות אתר 929
הכל חוזר לשאוּל
חז"ל (מועד-קטן טז עמ' ב; ופרשנים רבים בעקבותם) הבינו, שהמזמור הזה חוזר לשאול (מבנימין); אולי שמעו בכינוי "כּוּש בֶּן-יְמִינִי" רמז בוטה לקיש אבי שאול.
הלם הבריחה מאבשלום, הבכי ואימת הלילה בו עברו את הירדן, עוררו מחדש את אימת המרדפים אחרי דוד, בצעירותו. ההבדל הגדול היה בתחושת הצדק של דוד מול שאול (לעומת תחושת האשמה הכבדה בבריחה מאבשלום), והוא נשבע על צדקתו, בניגוד בולט לוידוי במזמור ו' – כנראה, "שִׁגָּיוֹן" הוא קוד (גם מוזיקלי) לשיר של צדיק נרדף.
שִׁגָּיוֹן לְדָוִד, אֲשֶׁר שָׁר לַה'
עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי
ה' אֱ-לֹהַי בְּךָ חָסִיתִי,
הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי;
פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי,
פֹּרֵק (-מְפָרֵק) וְאֵין מַצִּיל;
ה' אֱ-לֹהַי, אִם עָשִׂיתִי זֹאת (=נשבע שלא עשיתי),
אִם יֶשׁ עָוֶל בְּכַפָּי –
אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי (=למי ששָלֵם אִתי) רָע,
וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם[1];
יִרַדֹּף[2] אוֹיֵב נַפְשִׁי
וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי,
וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן,
סֶלָה;
קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ
הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת (=בכעס נגד) צוֹרְרָי,
וְעוּרָה (=ועוֹרֵר) אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ;
וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ,
וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה [לכס המשפט];
ה' יָדִין עַמִּים,
שָׁפְטֵנִי ה' כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי;
יִגְמָר (=יגמול) נָא רַע רְשָׁעִים, וּתְכוֹנֵן צַדִּיק,
וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת (=רואה ויודע) אֱ-לֹהִים צַדִּיק;
מָגִנִּי עַל אֱ-לֹהִים, מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב;
אֱ-לֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק,
וְאֵ-ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם;
אִם לֹא יָשׁוּב [הרשע],
חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ, קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ;
וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת, חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל;
הִנֵּה יְחַבֶּל (=יְתַכנֵן) אָוֶן,
וְהָרָה עָמָל (=חשב רע) וְיָלַד שָׁקֶר;
בּוֹר כָּרָה [לעצמו] וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל;
יָשׁוּב עֲמָלוֹ (=רשעו) בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד;
[ואני] אוֹדֶה ה' כְּצִדְקוֹ,
וַאֲזַמְּרָה שֵׁם ה' עֶלְיוֹן.
_______
[1] ולא רק שלא עשיתי רע, אלא, שחילצתי את שאול "צוֹרְרִי, ריקם"
[2] הרכבה של יִרְדֹף עם יְרַדֶּף
באדיבות אתר 929
לדעת להתוודות
להסבר אודות צורת קריאה זו של הפרק בתהלים - לחצו כאן
המלך דוד הוא שלימד לעולם כוחו של וידוי נקי, קצר ופשוט. כשאמר לו נתן הנביא – "אַתָּה הָאִישׁ", ענה דוד – "חָטָאתִי לַה'" (שמואל ב יב, ז-יד).
יש שם פִּסקה באמצע הפסוק – שתיקה דרמטית של המקרא – שתיקה, שיכולה להכיל כמה מזמורי תהלים ועוד אלפי תגובות; הנבואה העדיפה לשתוק אותם – כמה קשה לאדם, וכל שכן לשליט להודות בחטא בלי שום 'אבל'...
הנבואה לא השאירה מקום לספק; מרד אבשלום היה חלק מהעונש; בנבואת נתן נזכר בפירוש אונס גלוי של נשים מבית דוד "לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת", וזה הדבר הראשון שעשה אבשלום על הגג, בעצת אחיתֹפֶל (שמואל ב טז, כא-כב). לפיכך, חייב לבוא מזמור וידוי, ובכלי נגינה מתאים להרהורים ומחשבות ("עַל הַשְּמִינִית"), בהמשך למזמורי התפילה הקשורים לבריחת דוד.
הבכי של דוד "בְּמַעֲלֵה הַזֵּיתִים" מהדהד במזמור הזה במילים ברורות כמו הקשר בין הראש החפוי, לבין "ה'... כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי" (ג, ד).
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית
מִזְמוֹר לְדָוִד;
ה', אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי,
וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי;
חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי,
רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי;
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד,
וְאַתָּה ה' עַד מָתָי [תענישני];
שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי
הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן [יתגלה בעולם] חַסְדֶּךָ;
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ,
בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ [על חטאו];
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי,
אַשְׂחֶה [בבריכת דמע] בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי,
בְּדִמְעָתִי, עַרְשִׂי אַמְסֶה (=כקרח נמס);
עָשְׁשָׁה (=כהתה) מִכַּעַס עֵינִי,
עָתְקָה (=הזדקנה בגלל=) בְּכָל צוֹרְרָי;
סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן,
כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי;
שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי,
ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח;
יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי,
יָשֻׁבוּ [מרדיפתם] יֵבֹשׁוּ רָגַע (=ברגע).
מזמור זה הפך לוידוי יומי קבוע של עדות רבות בעם ישראל, וגם שלי.
באדיבות אתר 929