מתוך "אתר תהילים" של ד"ר בנימין גזונדהייט
עם ישראל מול מלכי רשע
המעבר המפתיע (לכאורה) משאלת הצדק הפרטית לעם ישראל ומשיחו, בהחלט אופייני לתהלים. גם במזמורי ההלל נמצא מזמור (קיג; קטז) העוסק ביחיד הסובל ונושע, ובצמוד לו מזמור על גאולת ישראל ממצרים (קיד), ומזמור על ישועת הכלל (קטו). הצירוף הזה של מזמורי א ו-ב הוא מתוכנן, שכן חתימת מזמור ב מתחברת לפתיחת מזמור א כאילו הם מזמור (מורכב) אחד – אַשְׁרֵי הָאִישׁ... - ...אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ. (אכן, מסיבה זו, חשבו חז"ל (ברכות ט עמ' ב) את שני המזמורים למזמור אחד)
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק;
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד
עַל [עַם] ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ [ויאמרו]:
נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ (=נפרוץ את קווי ההגנה שלהם=),
וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ;
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק
אֲ-דֹ-נָ-י יִלְעַג לָמוֹ (=להם);
אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ (=אליהם) בְאַפּוֹ
וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ (=יְבַהלֵם);
וַאֲנִי נָסַכְתִּי (=משחתי) מַלְכִּי (=דוד)
עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי;
אֲסַפְּרָה אֶ-ל חֹק* (=חק א-ל),
ה' אָמַר אֵלַי –
בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ;
שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ,
וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ;
תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם;
וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ
הִוָּסְרוּ (=קַבלוּ מוּסַר) שֹׁפְטֵי אָרֶץ;
עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה;
נַשְּׁקוּ בַר (=תֹאהבו בלב טהור) –
פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ
כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ –
אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.
המזמור מבטא בשיר את דבר ה' לדוד ולבנו המיועד, בנבואת נתן הנביא (שמואל ב ז, יד-טז) – אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ (=אם יחטא), וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים... (=אויבים רשעים), וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ... כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.
באדיבות אתר 929
הטוב מול הרעים
הקדמה
כדי להבין מזמורי תהלים לא די לקרוא – צריך לשיר ולנגן, ובמקהלה.
כדי לדייק בשירה ובהלחנה, לא די להבין ביטויים ופסוקים – צריך לשים לב למבנה.
כל זה נכון בתנ"ך בכלל, אך במיוחד בתהלים – נסו לקרוא יחד, כשאחד עונה לשני, ולפעמים קוראים יחד, וכך תוכלו להתקרב קצת לאופני הקריאה הקדומים במזמורים.
תרומתי תהיה במאמץ לגלות מבנה במזמורים, לעתים בקומות, שלב על גבי שלב, ולעתים בטורים: ימין – מרכז – שמאל. כל טור מתאים לקול אחר במקהלה, ולטונים שונים שביניהם יש שיח, קריאה ומענה, ולפעמים גם ויכוח.
בטור השמאלי (בדרך כלל), קולות המצוקה והצרה, או תיאורי הרשעה והעונש. בטור הימני, קולות האמונה והשמחה. והקול הסמכותי, ובעיקר דבר ה' (אם מופיע במזמור) – בטור המרכזי.
כל התרבויות העתיקות הִרבּוּ במקהלות (גם אלפיים שנה לפני יוון), ובתהלים (סח, כז) נאמר:
"בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱ-לֹהִים – אֲ-דֹ-נָ-י מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל".
____________________
במזמור הפותח, מזמור הטוב מול הרעים, אין אמצע, רק קצוות. והוא מתכתב עם מזמור דומה, קלסי, המופיע בנבואת ירמיהו, אך ייתכן שהנביא ציטט מזמור קדום יותר, בהקשר לדורו:
ירמיהו (י"ז, ה-י)
כֹּה אָמַר ה':
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם
וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ,
וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ;
וְהָיָה כְּעַרְעָר* בָּעֲרָבָה,
וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב,
וְשָׁכַן חֲרֵרִים (=במקומות יבשים) בַּמִּדְבָּר,
אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב;
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'
וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ;
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם,
וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו,
וְלֹא יִרְאֶ (=ולא יירא) כִּי יָבֹא חֹם,
וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן,
וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג,
וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי;
עָקֹב (=מפותל) הַלֵּב מִכֹּל
וְאָנֻשׁ (=וחולֶה) הוּא,
מִי יֵדָעֶנּוּ?
אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת
וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו.
* יהודה פליקס (טבע וארץ בתנ"ך, עמ' 302) זיהה את העַרְעָר עם האֵשֶל הצומח בערבות הירדן וים המלח.
באדיבות אתר 929
מה למלאכי השמים במשפט הארצי?
לדעתו של בובר (וכן של פרשנים נוספים לפניו) נקהלים אל א-לוהים למשפט 'שרי העמים' שהם הנקראים במזמור "עֲדַת אֵל", "אֱלֹהִים" ו"בְנֵי עֶלְיוֹן".
הקורא דברים אלו תמה: היכן מצינו כי מלאכי שמים, שרי האומות, או אפילו אלוהי הגויים, מעורבים בסכסוכיהם האנושיים של בני האדם? האם אין כאן ערבוב רשויות משונה, שאין לו כל בסיס במקרא ולא בחווייה האנושית?
וכבר שלל יחזקאל קויפמן דעתם של פרשנים אלו בחריפות רבה. הוא מתייחס לדעה הרווחת בין הפרשנים הללו, כי 'שרי האומות' אינם אלא גלגולם של האלים שבהם האמינו אותן אומות, הנחה שאותה כשלעצמה שלל קויפמן מכל וכול (שכן לדעתו "השרים הם מלאכים ממשרתי ה'").
העובדה שלא מצאנו בשום מקום במקרא ייחוס של המשפט הנהוג בפועל בין בני האדם למלאכי שמים, לשרי האומות או אפילו לאל עצמו, אינה מקרית: האדם המאמין בהשגחת האל חש כי היא פועלת בשינוי עונות השנה, בברכת היבול, באירועי חייו הפרטיים והלאומיים וכדומה. אך בבואו לדין עם חברו בתביעת ממון או בכל תביעה אחרת, הוא פונה לבית דין אנושי שפועל בדרך אנושית לטב או למוטב. אם הוא חש שנעשה לו עוול במשפט, הכתובת לטענתו היא בהכרעתם של השופטים האנושיים, ולא בפעולה של גורם שמיימי.
אם כן, פירושם של המפרשים החדשים למזמורנו מבוסס על תפיסה שאין לה אחיזה במקרא ואינה מתיישבת עם החווייה האנושית המוכרת, והקורא הנפגש עם תביעת ה' כלפי שרי האומות (כביכול) "עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל, וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ" (ב) אינו מבין על מה שח המזמור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון