ארץ ניתנה ביד רשע?!
שתי המחציות של מזמור י"א משקפות הבדל תפיסה שקיים בין 'האומרים' לבין המשורר: 'האומרים' במחצית הראשונה תופסים את החברה האנושית כתחום אוטונומי המופקע מפעולתו של ה'. אין הם רשעים. ההיפך הוא הנכון: הם מתארים בצער את התגברות הרשעים על ישרי הלב. אפשר שהם סבורים, כי אין זה מכבודו של ה' לעסוק בזוטות אלו – במאבקים האנושיים בין צדיקים לרשעים בחברה האנושית. השקפתם זו מביאה אותם לפסימיות רבה ביחס לחברה: הרשעים פועלים כנגד ישרי הלב, ואין מי שימנע את פעולתם. השקפת העולם ספוגת הייאוש הזאת, מביאה למסקנה מעשית: על הצדיק לעזוב את החברה המושחתת ולנדוד להר, ועל כן הם מייעצים לחברם "נודי הרכם ציפור" (א).
תפיסתו החברתית והדתית של המשורר הפוכה: החברה אינה תחום הפקר המופקע מעניינו של הקב"ה. אדרבה, עיניו הבוחנות של ה' סוקרות ללא הרף את מעשי בני האדם, והתנהגותם נבחנת על ידי ה' ממרום שבתו בשמים. לפיכך, כבר בהווה יכול הצדיק להיות בטוח באהבת ה' אותו ובשנאת ה' לרשעים. ובאשר לעתיד – עונשם של הרשעים בוא יבוא מידי ה' בבוא העת, והם יאבדו.
אף להשקפת העולם האופטימית הזאת ישנה תוצאה מעשית, והיא הפוכה מקודמתה. המסקנה המעשית הנובעת ממנה היא הפותחת את המחצית הראשונה ומקדימה את דברי 'האומרים', בבחינת הקדמת רפואה למכה. תוצאה זו היא הדחייה מראש שדוחה המשורר את עצת 'האומרים' בנימה של גערה: "איך תאמרו לנפשי...?!" (א) משמעות הדבר היא, שהמשורר מסרב לקבל את עצתם לנוד ממקומו אל ההר, ובוחר להישאר במקומו, על אף הסיכונים והקשיים הכרוכים בהכרעה זו. לא כדי לנהל מאבק חברתי כנגד הרשעים שבמקומו הכריע המשורר כן. אפשר שאף הוא מסכים עם הערכתם של 'האומרים', כי הקלקול החברתי – 'הרס השתות' – אינו בר-תיקון על ידי הצדיקים שבחברה – "צדיק מה פעל?" (ג). הכרעתו של המשורר נובעת מהשקפת עולמו הדתית המוצקה כי הארץ לא ניתנה ביד רשע, וששופט הצדק הוא שיעניש את הרשעים כראוי להם, ויגן על הצדיקים ויאיר פניו אליהם. אמונתו זו מובעת בתמצית כבר בשתי המילים המשמשות פתיחה למזמור: "בה' חסיתי!" (א).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עיון
הסתר פנים
"לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהילים י', א)
אין ספק כי כבוד השם בכל מקום הוא,
רק כאשר לא יֵרָאֶה עוזו יִדְמֶה לאיש עומד מרחוק, על כן לא יֵרָאֶה,
או הוא קרוב ויעלים עיניו, לעתות שאנחנו בצרה.
אבן עזרא - ר' אברהם בן מאיר למשפחת אבן עזרא. נולד בטודילה שבספרד המוסלמית בשנת 1089 בערך, ונפטר באנגליה בשנת 1164 בערך. היה חכם רב-תחומי בעל השפעה רבה, בחייו ולאחר מותו. היה משורר, מדקדק, פרשן תנ"ך, פילוסוף, מתרגם, אסטרונום ואסטרולוג. היה תקיף בביקורתו גם נגד גדולים וקדמונים.
ויבטחו בך יודעי שמך
הבטחון בה' הוא אחד הנושאים המרכזיים במזמורי תהילים.
לחצו כאן לקריאה על הנושא "בטחון בה'" בפסוקים בתנ"ך, מאמרים, פוסטים ושיעורים.
במזמור ט' מופיע הפסוק:
"וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹּרְשֶׁיךָ ה'" (יא)
פסוק זה הולחן בכמה לחנים שונים, לפניכם אחד מהלחנים, מאת ר' שלמה קרליבך.
מפי עוללים ויונקים יסדת עז
"ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז..." (תהילים ח', ב-ג)
"מה אדיר שמך" - יותר מכדי כח מדת התחתונים.
לא היו התחתונים כדאי שתשרה שכינתך ביניהם.
"אשר תנה הודך על השמים" - ראוי שתתנהו על השמים
ואתה בענותך הגדולה יסדת עוז מפי עוללים ויונקים, השרית שכינתך במקדש,
ותקנת להודות לך עוז מפי הלוים והכהנים שהם בני אדם גדלים בליכלוך, כעוללים ויונקי שדים.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
גדולת ה' וגדולת האדם
א. "למנצח על הגיתית" (א) – לא לגמרי ברור מהי ה"גיתית". מקובל לומר שמדובר בכלי נגינה שאולי הובא מגת. אחרים בחרו להסביר שמדובר בגת של ענבים, וההוראה "על הגיתית" מבהירה שהמזמור הושר בעת הדריכה בגת.
ב. יש מי שרצה לומר שלמזמור יש מבנה כיאסטי (=מתהפך). וודאי הוא שלמזמור יש אינקלוזיו (חתימה מעין הפתיחה): "מה אדיר שמך בכל הארץ" (ב; י). מלבד זה קשה לראות במזמור מבנה כיאסטי. הקשרים היחידים שבמזמור הם "על השמים" (ב) ו"צפור שמים" (ט) ו- "מעשה אצבעותיך" (ד) ו"במעשי ידיך" (ז). כך שאלו לא יוצרים מבנה כיאסטי, אבל בהחלט יכולים להורות על קשרים שבמזמור ועל אחדותו של המזמור.
ג. במזמור אנחנו מוצאים שתי תנועות שונות. בחלק הראשון של המזמור (א-ה) האדם הוא אפסי אל מול הבריאה ואל מול ה'. בחלק השני של המזמור (ו-ט) מוצגת תמונת הראי של אותה התפיסה: האדם הוא כמעט כמו הא-להים (או המלאכים) והוא אחראי ומושל "במעשי ידיך" (ז). בגלל הפער הזה שבין שני חלקי המזמור הציעו חלק מהחוקרים לחלק את המזמור לשני מזמורים נפרדים, אך כפי שכבר טענו, המזמור אחדותי לאור הקשרים שבמזמור.
ד. אמנם בחלק השני האדם הוא כמעט א-להים, והוא מושל בבריאה, אך יש לשים לב שהוא וודאי לא מושל על הירח והכוכבים שנזכרים בפס' ד. האדם מושל ביצורים שתחתיו: בצאן (=צנה) ובבקר (=אלפים), בבהמות, בציפורים ובדגים. אך המזמור מדגיש: "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (י). על אף היות האדם מושל בחלק מהבריאה והיותו כמעט א-להים, ה' הוא האדון והמושל בארץ.
לאמור המזמור מציג את השניות שבאדם. לעומת עוצמת האל, האדם הוא קטן ואפסי ולכן "מה אנוש כי תזכרנו" (ה), אך לעומת היצורים האחרים שנבראו בבריאה, האדם הוא מושל, אך הוא מושל ב"מעשי ידיך" (ז) – מעשי ידיו של הקב"ה ששמו אדיר בכל הארץ.
מרבים העם להביא
בתחילת פרשת ויקהל מתוארת תרומה גדולה למשכן. לאחר תיאור התרומה מגיעים למשה החכמים שעוסקים במלאכת המשכן ומבקשים ממנו שהעם יפסיק להביא תרומות למשכן: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה" (ה). משה והחכמים לא ציפו לתרומות כה רבות כפי שתואר לפני כן, ולכן משה מבקש מהעם להפסיק להביא תרומות לבניית המשכן: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (ו).
בקשת החכמים נראית סבירה, אין צורך עוד בחומרים ויש בידינו מספיק כדי לבנות את המשכן. לעומת זאת תגובת משה מפתיעה. כל מוסד אחר שמקבל תרומות, כסף או שווי כסף, לא היה מתנגד לקבל עוד ועוד תרומות ולו רק בשביל קופת החיסכון. אך במשכן כנראה הדברים פועלים אחרת ומשה מעביר מסר. אין צורך עוד בתרומות. הכסף שיש ברשותנו, מספיק לבניית המשכן.
התפיסה הכלכלית המוצגת בפרקנו היא מהפכנית, לקופת המשכן לא נאספו כסף ותרומות עד בלי די, אלא רק מה שצריך וכמה שצריך. תפיסה זו בוודאי שונה מתפיסות הרווחות כיום, לפיהם "כמה שיותר, טוב יותר". עלינו להרהר, כיצד תפיסה כלכלית כזו יכולה להשתלב בתפיסה הכלכלית המודרנית? ברור שבעולם המודרני קשה וכמעט בלתי אפשרי ליישם את התפיסה הכלכלית המקראית שמוצגת כאן. אך בהחלט נראה שעלינו לתהות על התפיסה הרווחת היום והפער בינה ובין התפיסה שבמשכן.
רפאני ה'
במזמור ו' המשורר מתחנן לרפואה ולהצלה ממוות.
השיר שלפניכם משלב פסוקים מתוך מזמור זה:
"... רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי
שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ" (ג-ה)
ולאחר פסוקים אלה מוסיף את המשפט מתוך התפילה לרפואה בעליה לתורה בשבת: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא".
צרות בתוך הבית
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, שנאמר: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (תהלים ג', א) וכתיב בתריה [=וכתוב לאחר מכן]: "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" (שם, ב), ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק" (תהלים ב', א) ואילו "מה רבו צרי" לא כתיב" (ברכות דף ז ע"ב)
וצריך להסביר, כיצד הפסוק מוכיח שבן היוצא לתרבות רעה קשה יותר ממלחמת גוג ומגוג? ומדוע זה כך?
על השאלה הזאת עונה המהרש''א שם, ומסביר שמהפסוק ''מה רבו צרי רבים קמים עלי'' (ב) משתמע שדוד התמודד מול כמה צרות ולא רק מול צרה אחת, והמילה רבו מתפרשת גם מלשון תרבות וגידול, שהיה דוד מצטער ואומר 'ראו מה גידולים שגדלתי והוא צָרָי שעל ידי אבשלום רַבִּים קָמִים עָלָי שהם אחיתופל ,שמעי וסיעתם'. הכאב על הצרה הבאה דווקא מגידולי פרי ידיו, והתוספת של האנשים המצטרפים לאבשלום, כולם אנשים שהיו כחברים וכאנשי שלום – קשה יותר ממלחמה עם אויב ידוע מראש, שמראש דוד אינו מזדהה איתו - כמו הגויים במלחמת גוג ומגוג.
שאלה נוספת עליה עונה הגמרא היא - אם מדובר בקטע שנכתב מתוך צרה גדולה של דוד, למה הוא נקרא 'מזמור' ולא 'קינה'?
את הדבר הזה מתרצת הגמרא כך: "אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד כיון שאמר לו הקב"ה: "הנני מקים עליך רעה מביתך" (שמואל ב י"ב, יא) היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי [שמא אענש בכך שעבד או ממזר יקום עלי ולא יחוס עלי] ; כיון דחזא דאבשלום הוא – שמח, משום הכי אמר מזמור" (ברכות ז ע"ב)
דוד אמנם כואב על הצרות המגיעות עליו מבנו האהוב, אבל הוא יודע שעליו לקבל את הייסורים כעונש על חטא בת שבע, וטוב לו שזה עובר כבר ובאופן הזה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
Shekalim - Counting Money
Parashat Shekalim, taken from Shemot 30 (11-16) is read on the Shabbat before Rosh Hodesh Adar (or on Rosh Hodesh itself, in the event that it falls out on Shabbat), after the regular weekly parasha. There is a special haftara as well, centering around Chapter 12 (beginning in chapter 11 in Sepharadi communities) in the book of II Kings.
Parashat Shekalim focuses on the instruction to collect a half-shekel as “atonement” money for each person among Bnei Yisrael while conducting a census – “lest there be a plague.” Everyone is to pay the same amount, whether rich or poor (Shemot 30, 11-16).
The concept of an egalitarian approach to Temple donations is examined in this article by Rav Moshe Lichtenstein.
More on contributions to the Mishkan appears in this article by Rabbi Elhanan Samet.
The atonement money -the half-shekel - is to go to the service of the Tent of Meeting (Ohel Moed) and serve as a remembrance before God.
Rabbi Yehuda Rock writes about the meaning of atonement in Tanakh here.
What is the atonement for?
There are multiple instances where God commands Moshe to take a census in Shemot and Bemidbar. During the reign of David, there was a severe plague after David conducted an unsanctioned census (II Samuel 24). Is there something about counting that is dangerous?
Rabbi Alex Israel reflects on counting in the Torah, specifically the census-taking in the desert.
Rabbi Elhanan Samet explores the strange results and the relationships among the multiple censuses taken in the desert.
Rabbi Yaakov Medan examines the connection between the half-shekel, David’s census and plague, and Haman’s decree of destruction of the Jewish People, and relates to the idea of the half-shekel as a remembrance before God.
Rabbi Amnon Bazak considers why it was a sin for David to conduct a census.
Alternatively, is the threat of the plague related to something regarding the accounting of each individual, each with their sins and foibles? What if they don’t measure up? Is there an inherent danger in the “extra” attention? When Eliyahu is fed and sustained by a woman whose son then becomes deathly ill (before being saved), she blames Eliyahu for coming and thereby bringing attention to her sins (I Kings 17, 16-18). Rabbi Alex Israel evaluates her claim.
Is there an idea that counting people entails an encounter with God without adequate preparation? Ahead of the Revelation at Sinai, God commands the people to purify and scrupulously prepare themselves for three days (Exodus 19). Similarly, people need to purify themselves and bring the requisite items when coming to the Mikdash – for an encounter with God. Pilgrims to the Mikdash are not to come empty-handed (Deuteronomy 16, 16). Rabbi Tamir Granot relates to the interaction among atonement, purifying oneself, and standing before God.
The Haftara tells about the efforts of King Yoash of Yehuda to restore and repair the Mikdash (II KIngs 12). He instructs the Kohanim to change their methods of fundraising. Previously they had been soliciting donations from people they knew, but this system did not effectively result in the improvement of the Mikdash. Yoash commanded them to set up a chest with a hole in the top (the first “Tzedaka box”?), the money brought by visitors to the Mikdash was to be placed inside and used for Mikdash renovations. It was a great success.
Rabbi Alex Israel (in an audio shiur and an article) delivers fresh insights about the Parasha and Haftara- especially the messages about public accountability and the revamped system of collecting money for the repairs.