כותרת מזמור כ"ג מתארת את מערכת היחסים שבין דוד המלך לבין ריבון העולמים כיחס שבין כבשה לרועה.
דוד הוא הכבשה וה' יתברך הוא הרועה הדואג לכל מחסורה עד שהכבשה נושאת שיר הלל וקוראת:
"ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (א).
ברם אם נתבונן, נגלה שהמזמור כולו מבוסס על דימוי זה, ומפי סבי ר' אריה בן צבי שהיה מחנך ומורה דגול לתנ"ך, למדתי שניתן לגלות בכל אחד מפסוקי הפרק את שירת ההודיה של הכבשה כלפי הרועה.
כך לדוגמא, כבר הפסוק השני מציין "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (ב), כשנאות דשא הם כמובן המרעה הדשן, ומי המנוחות הם מי המעיין שאליהם מוליך הרועה את הכבשים למען ישתו לרוויה.
גם הביטוי שבפסוק הבא: "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק" (ג) מתייחס לשבילים שבהם מוביל הרועה את הכבשה במסלול שאין בו מכשול.
הוא הדין בפסוק שלאחריו: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת" (ד), המתאר הליכה בוואדיות ובגיאיות עמוקים בין מצוקים מאיימים, אף המשך הפסוק: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (ד) רומז בוודאי לשתי הדרכים שבהן מנהיג הרועה את צאנו: מצד אחד בשבט חובלים כדי לייסרם לבל יטו לדרך רעה, ומצד שני המשענת שבה סומך הרועה ברחמים את הכבשה הנחשלת.
ושתי הדרכים גם יחד, הרומזות למידת הדין ולמידת הרחמים מהוות נחמה לכבשה היודעת שתמיד תמיד מכוון הרועה לטובתה.
אך עם זאת ברור שמתוך המשל מבצבץ הנמשל המאיר במישרין את יחסו של דוד המלך לריבונו של עולם, ולעתים אף פורץ הנמשל ומעמיד בשוליים את המשל, שאינו מסוגל לבטא את עצמת הנמשל.
כך חשים אנו בבואנו - דרך משל - לפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת - לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" - ולנגד עינינו עומדים גיאיות הצלמוות שעבר עם ישראל מהייסורים שבגלות מצרים דרך חורבן ראשון וחורבן שני, ומסעי הצלב והאינקוויזיציה ועד השואה הנוראה מכל בדור האחרון.
ומתוך כל אלה עולה קריאת אמונה וביטחון שדבר לא יצמית אותה: "לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי".
ועם זאת, לצד הפשט הפשוט שבפסוק זה, חתום בלבי פירוש חסידי שזכיתי לשמוע מפי מורי ורבי הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, בדרשה שנשא בליל יום העצמאות שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים.
וכה סיפר הרב עמיטל:
כשהייתי נער בתקופת השואה במחנה ההשמדה באושוויץ, נתכנסנו פעם בסתר לסעודה שלישית, שכמובן לא היה בה דבר מלבד ניגונים של שבת, ואחד החסידים אמר לאחר ששרנו את "מזמור לדוד" את מה ששמע מרבו.
דוד המלך אומר "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא". כי מי אני ומה חיי, הרי אני כשלעצמי מה אני, אבל "רָע - כִּי אַתָּה עִמָּדִי".
על מה צר לי ועל מה דווה לבי? על כך שאתה עמדי, דהיינו ששכינה בגלות, ועל כך שריבונו של עולם סובל עִמי.
אבל, הוסיף אותו חסיד, מאחר שאתה עמדי, מובטח אני שריבון העולמים לא ייתן לשכינה להיות אובדת לעולמים ויקים אותה מעפר.
והוסיף הרב עמיטל:
ועתה, בעמדנו אחרי מלחמת ששת הימים בירושלים השלמה ובמרחבי ארץ ישראל כעם שזקף קומתו מאפר השואה ושב לתחייה, יודעים אנו כי מתוך הרע צומח הטוב.
ומתוך "רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" מגיעים ל"אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים" (ו).
באדיבות אתר 929
