לפי סדר הא-ב, כמעט

 

המזמור הראשון המסודר בא-ב מלא הוא וידוי, שנאמר (עד היום) בכל יום בנפילת אפיים (אחרי תפילת עמידה) בעדות רבות בישראל.

אמנם, האות ב מופיעה אחרי הפנייה ל"אֱ-לֹהַי", האות ו מופיעה באמצע הפסוק של האות ה, והאות ק חסרה. במקומה יש שני פסוקים באות ר, ועוד נוסף פסוק חותם (באות פ), שמעביר את בקשת הווידוי מן היחיד הנתון במצוקה לעם ישראל כולו.

ועם זה, רוב הא-ב כסדרו, בראשי הפסוקים.

על פתיחת "לְדָוִד", כבר כתבו ראב"ע ורד"ק,[1] שאפשר, שנכתבו על דוד, או הוקדשו לו, על ידי אחדים ממשוררי תהילים עלומי השם (ואולי על ידי צאצאי דוד, מבית המלוכה).

פסוקי הווידוי והבקשות האישיות מסומנים באות שחורה, ואילו הפסוקים הכלליים, שיש בהם כעין מענה, באותיות תכלת.  

                                        לְדָוִד

אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא (=אֲכַוֵן לִבּי);
אֱ-לֹהַי,
בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה, אַל יַעַלְצוּ אוֹיְבַי לִי (=לנפילתי);

                              גַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ! יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים [וְיֵצְאוּ] רֵיקָם;

דְּרָכֶיךָ ה' הוֹדִיעֵנִי, אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי;
הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ (=בדרך האמת שלך),
וְלַמְּדֵנִי, כִּי אַתָּה אֱ-לֹהֵי יִשְׁעִי, 
אוֹתְךָ (=לישועתך) קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם;

                             זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה', וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה;

חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר (=לשָפְטֵני),
כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן [יתגלה] טוּבְךָ, ה';

                             טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ [לשוב אליו];
                             יַדְרֵךְ עֲנָוִים (עניים) בַּמִּשְׁפָּט, וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ;
                             כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו;

לְמַעַן שִׁמְךָ ה', וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי [אף] כִּי רַב הוּא;

                             מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה', יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶך [טובה שֶ]יִבְחָר;
                             נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ;
                            סוֹד ה' לִירֵאָיו, וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם [חוקיו];

עֵינַי תָּמִיד אֶל ה', כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי;
פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי, כִּי יָחִיד (=בודד) וְעָנִי אָנִי;
צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ (=גָדלוּ), מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי;
רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי, וְשָׂא (=וסלח) לְכָל חַטֹּאתָי;

רְאֵה אֹיְבַי כִּי רָבּוּ, וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי;

שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי, אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ;
תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי, כִּי קִוִּיתִיךָ;
פְּדֵה אֱ-לֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו.

_____________________________ 

[1] בהקדמותיהם לתהילים, ובתחילת מזמור כ.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

בקשת העני

Volver al capítulo

מסירות נפש על קידוש השם

Volver al capítulo

הדרך לתקומה רצופה ייסורים

 

במסגרת העיון בפרק כ' נתמקד בפסוק הפותח את הפרק ובמדרש הפלאי הנלווה אליו ומעתיק אותנו מני קדם לימינו אלה.

דוד המלך פותח את הפרק בבשורת ישועה:
"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:
יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה
יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (א-ב).

המילים "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" יכולות להתפרש בפשטות: גם ביום צרה, בשעה שנדמה לך שה' מסתיר פניו ממך, דע לך שה' יתברך לא עזב אותך והוא עוד עתיד לענות לתפילותיך ולהושיע אותך. אך הנה בא מדרש "שוחר טוב" לתהילים [1] ומשווה לביטוי "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" משמעות דווקאית, לאמור: דווקא מתוך יום צרה ובזכות יום צרה יענך ה' ויושיעך.

תובנה זו מובאת במדרש בלשון ציורית המתארת דיאלוג בין אב לבנו:
"משל למה הדבר דומה:
לאב ובנו שהיו מהלכים בדרך
נתייגע הבן ואמר לאביו:
אבא, היכן היא המדינה?
אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך
אם ראית בית קברות לפניך
הרי המדינה קרובה לך.

כך אמר דוד לישראל:
אם ראיתם צרות שיכסו אתכם
מיד אתם נגאלים
שנאמר: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה"
".

המושגים המופיעים במדרש: "מדינה" ו"בית קברות" ניתנים אמנם להתפרש כפשוטם, על רקע לשון חכמים: "המדינה" – היא עיר מרכזית, כגון עיר בירה ובית הקברות של תושביה נמצא בדרך כלל לא בתוך העיר אלא סמוך לה (כגון בית העלמין 'גבעת שאול', הסמוך לירושלים), וממילא הרואה את בית העלמין יודע שעוד מעט תיגלה לפניו העיר.

אך האסוציאציה העולה מדברי המדרש היא כה מדהימה עד שנדמה כאילו נכתב מדרש זה ברוח הקודש לימינו אלה. המדינה שבמדרש היא מדינת ישראל והדרך להקמתה נמשכת אלפי שנים והינה רצופת תלאות עד שאין פלא שהבן מתייגע ושואל את אביו שבשמים: אבא היכן המדינה ומתי סוף סוף תגיע? לאור זאת לא באה תשובת האב ללמד רק על סמיכות המקום של המדינה לבית הקברות אלא על סמיכות הזמן.

האב בא ללמד את בנו שהדרך לתקומת המדינה רצופה ייסורים וכרוכה במסירות נפש ובקורבנות, כדרך שאמר זאב ז'בוטינסקי: "אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד". אך דווקא לכן קדושה ויקרה המדינה שקמה בדם בניה כפל כפליים, והאחריות לדמותה שתהא ראויה לבניה – מחייבת שבעתיים [2]

***

דברים מעין אלה כתב שלום קרניאל הי"ד, שהיה מזכיר כפר עציון בתש"ח, מיד לאחר החלטת האו"ם ב- 29 בנובמבר על הקמת מדינת ישראל, וימים ספורים לפני שנפל הוא עצמו ב"שיירת העשרה" בדרך לגוש עציון, וכה דבריו:

"המאורעות שפרצו בארץ עם ההכרזה על המדינה לא באו לנו כהפתעה. חששנו תמיד כי לידת המדינה העברית תבוא מתוך קורבנות אדם ורכוש, והנה באו הדברים, אולם הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לחינם, והדם שניתן לנו לעת הזאת דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת. הננו תפילה שברית זו הנכרתת כעת בין הישוב והחוף בדם המגינים תהיה לברית עולם: "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך" (עמוס ט', טו)" [3]

שלום וחבריו אמנם לא זכו לראות בהגשמת תפילתם באותה שעה, וגוש עציון הבודד והנצור נפל ממש על סף תקומת המדינה, בד' באייר תש"ח. אך תפילתם ותפילת כל לוחמי תש"ח לא היתה לשווא, ובזכותם קמה מדינת ישראל בחסדי ה' יתברך, והתקיים בה המקרא: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה".

_______________________

[1] מובא גם בילקוט שמעוני לפרקנו, סימן תר"פ
[2] וראו שירה של רחל נגב: ׳החוב׳. מובא ב'מעט מן האור' לספר דברים, עמ׳ 175
[3] ׳בדמייך חיי׳, שלום קרניאל חייו ומשנתו, מהדורה שנייה, תשע״ג, עמ׳ 385


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מזמור הבטחון בה'

 

תהילים כ"ג הוא מזמור הבטחון בה' המפורסם ביותר בעולם. המזמור מורכב מששה פסוקים, בשני פסוקי מסגרת מוזכר שם ה' ומופיע מוטיב הביטחון והרוגע. במרכזו של המזמור מופיעות שתי תמונות המתארות את יחסו של ה' לבעל המזמור:

1. תמונת הרועה והצאן (א-ג)   2. תמונת האורח והמארח הנדיב (ה-ו).

א. המשותף לשתי התמונות הוא תיאור מנת חלקו של האדם מידיו של המיטיב עמו בכל עת ובכל אתר. בתמונה הראשונה הרועה מספק את צרכיו של הצאן, ובתמונה השניה האורח מספק את צרכיו של המארח. מהם שלושת הצרכים המסופקים למקבל בשתי התמונות?

ב. לאור השאלה הקודמת, מדוע לדעתכם בעל המזמור לא הסתפק במטפורה אחת ובחר בשתיים? על מנת להבין את חשיבותה ותרומתה של כל אחת מן המטפורות השוו אותן תוך שאתם מתייחסים לנקודות הבאות: סוג הדימוי בכל מטפורה, המיקום, היחס בין הנותן למקבל, סוג הצרכים המסופקים וכו'.

ג. במזמור קיימת תנועה מהמאמין אל ה', והיא באה לידי ביטוי באופן שבו פונה בעל המזמור לה'. בדקו באיזה גוף מדבר בעל המזמור לה' בפס' א-ג ובאיזה גוף מדבר בעל המזמור לה' בפס' ד-ו.

1. מדוע לדעתכם השינוי מתרחש דווקא בפס' ד?

2. בתמונה הראשונה בעל המזמור מערב בין המשל לנמשל. באיזה פסוק הוא רומז לנמשל ומה משיג בעל המזמור באמצעות עירוב המשל בנמשל?

ד. שלוש אפשריות הוצעו על ידי הפרשנים בנוגע לשאלה מה מצבו של בעל המזמור בעת אמירת המזמור:

1. שלווה וביטחון  2. היחלצות מצרה  3. שעת הצרה עצמה.

עיינו בפשט המזמור וברש"י ורד"ק ומצאו סימוכין לכל אחת מן השיטות.

רש"י: במדבר הזה שאני הולך בו...בארץ חושך ועל מדבר זיף אמר

רד"ק: המזמור הזה אמרו דוד כשיצא מצרה לרוחה, או נאמר על ישראל שיאמרו כן בצאתם מהגלות.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

להמשיך מתוך הקושי

Volver al capítulo

בידך אפקיד רוחי

 

      אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ       בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא
      לְעֵת נַעְשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל      אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא...
      בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי           בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה
      וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי               אֲדֹנָי לִי וְלֹא אִירָא

הפיוט "אדון עולם" הוא שבח לאל, מבין הפיוטים הידועים ביותר בקרב כל קהילות ישראל. בחלק מן הקהילות, נוהגים לפתוח איתו את היום, כהכנת הלב לפני תפילת שחרית. ייתכן שמחבר הפיוט ייעד את שירו דווקא לקראת השינה, כפי שאפשר ללמוד מן המילים החותמות את הפיוט - 'בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה' (מלים הנאמרות גם כחלק מתפילת קריאת שמע שלפני השינה). 
כמעט לכל קהילה לחן משלה לפיוט והוא זכה גם ללחנים ישראליים בני זמננו. הידוע שבהם הוא לחנו של עוזי חיטמן (עבור פסטיבל הזמר החסידי של שנת 1976). לחנו של חיטמן זכה למעמד קאנוני כמעט ולמקום של כבוד לצד הלחנים המסורתיים. 
מחבר הפיוט אינו ידוע. בחלק מן המקורות יוחס הפיוט לר' שלמה אבן גבירול אולם ייחוס זה אינו מקובל על החוקרים. י' בער בסידורו 'עבודת ישראל' מציין כי הפיוט אינו מצוי בסידורים שלפני המאה ה-13 ועל כן אין מקום לייחוס זה. עם זאת, משקלו של הפיוט מלמד כי מוצאו של הפיוט הוא מספרד או מאיטליה המושפעת מהפיוט הספרדי. 
נוסח הפיוט בסידורים הספרדיים ארוך יותר מזה המובא בסידורים האשכנזיים. שני הבתים האחרונים – 'במקדשו תגל נפשי...' – הם תוספת מאוחרת לפיוט ולא נכתבו בידי המחבר המקורי. 
וכך כתב רבי אליעזר מוורמס על מעלתו של הפיוט: 
כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם' - כתב ר' יהודה החסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון - ערב אני בדבר שתפלתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפלתו, ואין לו שטן ופגע רע בראש השנה ויום הכיפורים בתפלתו, ואויביו נופלים לפניו, ויש אומרים אף יצר הרע משלים אתו (ספר הרוקח, שערי תפילה, דף י'). 


מתוך האתר "הזמנה לפיוט". לשמיעת לחנים לפיוט זה לחצו כאן.   

Volver al capítulo

המפתח להצלה

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּךָ ה' חָסִיתִי אַל-אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי" (תהילים ל"א, א-ב)

 

זהו שאמר הכתוב "מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו" (ישעיה נ', י),

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא: גאל אותנו

והוא אומר להם: ויש צדיקים ביניכם? ויש יראי שמים ביניכם?

והם אומרים: לשעבר בימי אבותינו, בימי משה ויהושע, ובימי שמואל ושאול ודוד ושלמה, היו בהם צדיקים, אבל עכשיו כל שאנו הולכין דור ודור היא מכחשת והולכת לנו, שנאמר "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו" (ישעיהו נ', י),

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בטחו בשמי ואני עומד להם, שנאמר "יבטח בשם ה' וישען באלהיו" (שם),

ולמה, שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו, תדע לך שכן חנניה מישאל ועזריה בטחו בשמי, ובשביל שבטחו בשמי הצלתי אותם... וכן דניאל לא הצלתי אותו אלא על שבטח בשמי,

אמר דוד: הואיל שכך הוא, כל הבוטח בך נמלט, אף אני אבטח בך, שנאמר "בך ה' חסיתי" (תהילים ל"א, ב). 

 

 

 

מדרש תהילים - מדרש אגדה לספר תהילים הדורש את מזמורי תהילים לפי סדרם. חלק מהמדרש נערך ככל הנראה בארץ ישראל בין המאה השמינית למאה העשירית (פרקים א'-קי"ח) וחלק אחר שלו (פרקים קי"ט-ק"נ) נערך מאוחר יותר. ההבדל בין החלקים ניכר בכך שהדרשות בחלק השני קצרות יותר ושמות חכמים כמעט ולא נזכרים בו. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

הרועה והמארח

 

א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: מקובל לחלק את המזמור לשני חלקים לפי הדימויים שבו: החלק ראשון (א-ד) - דימוי הצאן והרועה, והחלק השני (ה-ו) - דימוי האורח והמתארח.
נראה שניתן לחלק כל חלק לשני בתים. שני הבתים השניים שבכל חלק מתחילים במילות קישור לבית הקודם "גם" (ד) "אך" (ו). כך שלפנינו ארבעה בתים.
בכל צמד בתים המשורר פונה אל ה' בגוף אחר - בחלק הראשון: בבית הראשון (א-ג) הפנייה אל ה' היא כנסתר (ישובב, ינחני) ובבית השני (ד) כנוכח (כי אתה עמדי, שבטך).
בחלק השני: בבית הראשון (ה) ה' נוכח (תערך, דשנת) ובבית השני (ו) נסתר (ושבתי בבית ה').
כך מתקבלת לפנינו צורה כיאסטית: בבתים א ו-ד ה' נסתר; בבתים ב ו-ג ה' נוכח.

ב. נראה שיש משמעות להתייחסות לה' בגוף שני או שלישי במזמור. הדימוי הראשון שמופיע במזמור הוא דימוי לצאן ורועה. לפי הדימוי, המשורר הנמשל לצאן מרוחק מהרועה, זאת על אף שהרועה-ה' מנחה אותו במעגלי צדק ושומר עליו שלא יקרה לו רע. רועה וצאנו לא יכולים להיות לעולם קרובים באותו אופן כמו שמובא בדימוי השני של האורח והמארח. כאשר הקב"ה מארח את המשורר הוא עורך לפניו שולחן "נגד צררי" (האויבים צופים בסעודה שה' מכין למשורר) ומתוארים יחסים קרובים. כשהיחסים כאלה קרובים והמשורר מעוניין לשבת בבית ה' "לארך ימים" (ו), יש להיזכר מה היחס שבין ה' לברואיו: הקב"ה הוא הא-להים והאורח הוא אדם, ומכיוון שהקשר קרוב יש לזכור שאמור להיות ריחוק מסויים בין האדם ויוצרו. לכן בדימוי של הרועה והצאן, ה' נזכר בתחילה בגוף נסתר ועובר לגוף נוכח – כדי להעצים כמה שאפשר את הקירבה שבין האדם לה', על אף המרחק שבין האדם והא-ל שמציב הדימוי. בדימוי של האורח והמארח המצב הפוך: בתחילה ה' נוכח ולאחר מכן נסתר, כדי לזכור שעדיין מדובר באדם ובא-להים.

ג. המזמור כולו עטוף באינקלוזיו (=מסגרת): שם ה' נזכר רק בתחילת המזמור ובסופו ("ה' רעי" - "בבית ה'"). האינקלוזיו מדגיש את שני הדימויים: המזמור פותח בכך שה' הוא הרועה של המשורר ובסוף המזמור המשורר מדבר על "בית ה'" ועל ישיבתו שם. וודאי הוא שהעמדה של המשורר מול ה' שונה בכל אחד מהדימויים: בדימוי הרועה המשורר רגוע "כי אתה עמדי" (ד), ה' הוא שנמצא עם המשורר. לעומת זאת בדימוי השני המשורר אמנם מרגיש באותה תחושה אך זאת מכיוון שהוא עצמו נמצא בבית ה': "ושבתי בבית ה'" (ו), המשורר מתגורר בבית ה' ומתקרב אליו יותר מתמיד.

Volver al capítulo

המזמור כפיוט

 

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד מושר או נאמר בקרב קהילות רבות כחלק מטקס הדלקת הנרות בחנוכה. הוא אף נאמר כ'שיר של יום' במשך כל ימי החנוכה, בתפילת שחרית. מקור מנהג זה במסכת סופרים (יח, ג), שם נאמר כי בחנוכה אומרים מזמור זה כשיר של יום. אף בדרשות למועדים במדרש 'פסיקתא רבתי' מיוסדת דרשת חנוכה על מזמור זה. ככל הנראה, הקשר האסוציאטיבי בין שורת הפתיחה - "מזמור שיר חנוכת הבית" - לבין חנוכת המקדש בימי החשמונאים, הוא שעומד בבסיס מנהג זה. המזמור כולו נאמר כתפילת אדם שהיה נתון בסכנת מוות וניצל ממנה והוא מודה לאל על ישועתו וכמו מזמורי תהלים רבים אחרים, ניתן להיקרא הן כתפילת היחיד והן כתפילת הרבים.


מתוך אתר "הזמנה לפיוט". לשמיעת לחנים שונים למזמור זה, לחץ כאן.

Volver al capítulo

Pages

x