באדיבות ישיבת מעלות יעקב
ולא ראיתי צדיק נעזב
"נַעַר הָיִיתִי גַּם-זָקַנְתִּי וְלֹא-רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ-לָחֶם" (תהילים ל"ז, כה)
רד"ק:
לא ראיתי צדיק נעזב, לגמרי... אף על פי שיבוא לו חסרון לא יבוא לו חסרון רע כמו שיבוא לרשע. ונעזב, הוא שיחסר לו לחם ושמלה. וכך ביקש יעקב אבינו (בראשית כ"ח, כ): "ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבֹשׁ", כלומר כדי חיותי לבד, ואמר לו האל יתברך (שם, טו): "כי לא אעזבך", נראה כי מי שחסר אלה נקרא נעזב.
מלבי"ם:
נער הייתי גם זקנתי, ובחנתי תולדות הימים ולא ראיתי שיהיה הצדיק נעזב עד שזרעו יהיה מבקש לחם, כי לא יעזב לעולם, ואם לא הצליח הוא יצליחו בניו,
כי ראיתי את הצדיק אשר "כל היום חונן ומלוה" (כו) עד שנעשה עני על ידי כך, ובכל זאת "זרעו לברכה" (כו) ותשוב ההצלחה ביד בניו, וצדקת אביהם תהיה ברכה לבניו, ולכן "סור מרע ועשה טוב" (כז) ואל תדאג על רעת הזמן ותהפוכותיו רק "שכן לעולם" (כז) בשלוה ובטחון, "כי ה' אוהב משפט" (כח) כי אחר שה' משגיח בעולם בודאי יעשה משפט, ומזה מבואר ש"לא יעזוב את חסידיו" (כח), שזה נגד המשפט והצדק, ובודאי "לעולם נשמרו" (כח) מן ההשגחה, ואם כן יחויב מהמשפט האלהי ושמירתו את חסידיו ש"זרע רשעים נכרת" (כח) ו"צדיקים יירשו ארץ" (כט) שהם יהיו לבסוף היורשים של זרע רשעים הנכרתים והם ישכנו על הארץ לעד, ואם כן, הצלחת הרשע ועשרו הוא שיכין עושר ונכסים אל הצדיקים יורשיו והם יצליחו לבסוף וההצלחה תשאר בידם לנצח.
והתענג על ה'
השיר שלפניכם משלב שלושה פסוקים מפרק ל"ז, שלא כסדרם:
[ל] פִּי-צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט
[לא] תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו
[ד] וְהִתְעַנַּג עַל-ה' וְיִתֶּן-לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ
השילוב של הפסוקים בסדר זה נותן פרשנות לפסוק ד:
הצדיק, אשר הוגה בתורה, יתענג על ה'. ואולי אף יותר מכך - לימוד התורה עצמו הוא התענוג.
לעומת זאת, במקומו המקורי הפסוק מופיע בהקשר של בטחון בה':
[ג] בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה-טוֹב שְׁכָן-אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה
[ד] וְהִתְעַנַּג עַל-ה' וְיִתֶּן-לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ
כפי שמפרש שם רש"י:
"והתענג על ה' - התענג בתפנוקים על משענתו של הקדוש ברוך הוא".
לחן: הרב הלל פלאי ביצוע: גלעד פוטולסקי
הצרה וההצלה
מזמור ל' נפתח בקריאה שהיא פועל יוצא של רגשות התודה הממלאים את לבו של הדובר "אֲרוֹמִמְךָ ה'" (ב). המזמור נחתם בהבטחה שאמירת התודה תהיה תמידית "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלא יִדּם ה' אֱלהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" (יג). במרכזו של המזמור מופיעים תיאורים של 'צרה' - 'זעקה' - 'תשועה'. תיאורים אלה מופיעים פעמים ומחלקים את המזמור לשני בתים. בין שני הבתים מופיע פס' ז המתאר את מצבו התודעתי השגוי של בעל המזמור.
א. מרכזיותו ומשמעותו של הפס' "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם" (ז)
מוסכם על הפרשנים שפס' ז הוא פסוק מרכזי. היעזרו במובאות בדברי הפרשנים המצוטטים להלן. מה התרחש בנקודת המעבר בין שני חלקי המזמור לפי כל אחד מן הפרשנים?
1. ראב"ע: והנכון: כאשר יקרה לבריא בגופו ובחזקתו שיחשוב שככה יהיה תמיד ולא יבוא לו חולי, שיחלש כחו.
2. י' קליין: הבית השני הוא אוטוביוגרפיה אמונית רטרוספקטיבית של המתפלל שמפרטת ומרחיבה את הנאמר בבית הראשון.
3. ה' שניר: בבית השני אלוהים מעביר את בעל המזמור שיעור באמונה עד שהוא מתקן את חטאיו.
ב. מהי הצרה שהתרגשה על בעל המזמור ומממנה הוא ניצל?
במזמור מוזכרות שתי צרות: הצלה מאויבים "וְלא שִמַּחְתָּ איְבַי לִי" (ב), ורפואה ממחלה "ה' אלוהי שוועתי אליך ותרפאני" (ג).
האם מדובר בשתי צרות או בצרה אחת? עיינו במקורות הבאים ובדברי המפרשים להלן.
1. השורש ר.פ.א. מופיע במצבים שונים של תיקון ושיקום נפשי ופיזי כגון:
מל"א י"ח,ל: "וירפא את מזבח ה' ההרוס"
ירמיהו ו',יד: "וירפאו את שבר עמי על נקלה"
תהילים ק"ג,ג: "הסלח לכל עונכי, הרפא לכל תחלואיכי"
2. רש"י: ותרפאני - היא סליחת עוון.
3. מלבי"ם: המזמור כולו יוסד לתת הודאה בחלותו ויחי מחליו.
4. המאירי: ותרפאני – רוצה לומר, מחולי צרות האויבים והטרדותיהם ורוב מלחמותיהם עמי.
(לעיון נוסף ניתן לקרוא את הפוסט מאת הרב אלחנן סמט העוסק גם הוא בשאלה זו)
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
הקב"ה מסייע גם לחוטאים
מזמור כ"ה בתהילים מסודר על סדר האלף-בית וכל פסוק ממנו יש בו הדרכה לעבודת ה' בדרך הישרה, בבחינת "הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי" (ה).
הבה נציין שתי נקודות אור במזמור: האחת, באה לידי ביטוי בפסוק ח: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ". נקודת המוצא שעליה נסמכת הדרכה זו – יסודה בהכרה שיש לכל אדם בחירה חופשית, ולפיכך אין האדם כפוי לעשות רע או טוב, אלא הוא בבחירתו האישית – הרשות נתונה בידו, כדברי הרמב"ם בפרק ה' בהלכות תשובה: "רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו".
ובכל זאת גדולה מידה טובה ממידת פורענות, ועליה עומדת הגמרא במסכת שבת ואומרת: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג', לד)? הבא ליטמא – פותחין לו; הבא ליטהר – מסייעין בידו" (שבת, דף ק"ד ע"א)
ומפרש רש"י שם שהבחנתו של ריש לקיש יסודה בדקדוק בפסוק: "אם ללצים הוא יליץ" – מעצמו יליץ, לא יסייעוהו ולא ימנעהו. ולעומת זאת: "ולענוים יתן" – הקב"ה – "חן" ויסייע בידם.
נמצא אפוא שאף על פי שהבחירה החופשית נתונה לכל אדם, מסייע הקב"ה ומדריך את החסיד העניו המבקש ללכת בדרכיו. אך הנה בא הפסוק בפרקנו ומלמד שלא רק לצדיקים אלא אפילו לחטאים מסייע הקב"ה להיחלץ מחטאם אם רק ירצו בכך.
לאור תובנה זו, מציינת הגמרא הדרכה נפלאה במסכת מכות (דף י' ע"ב):
"תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר: מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם..."
ורב חמא בר חנינא לומד זאת מהפסוק שבפרקנו: ""טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (ח) – אם לחטאים יורה קל וחומר לצדיקים".
ועל כך הילקוט שמעוני (תהילים, תש״ב) הוסיף ציור מוחשי: "ר' אבין בשם ר' יעקב אמר על כל מיל ומיל היה עומד בורגן (תמרור) ועל כל בורגן ובורגן היה עומד ציון והיתה ידו של ציון עקומה והיה מראה להם להיכן הוא עיר מקלט" (ממש כמו התמרורים בדרכים בימינו...)
אך ברור שלא רק בתמרורים "של מע"צ" אנו עוסקים אלא בהדרכה עקרונית לאורה של תורה שיסודה בפרקנו:
"טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.
יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (ח-ט).
ולסיום נקודת אור נוספת המלמדת כיצד באה לעתים הדרכה א-לוהית זו דווקא מתוך צרה ומצוקה הבאה לאדם. "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ, מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי" (יז) - מה פשר "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ"? המצודות מפרש: "הצרות אשר בלבבי הן המתרחבים והולכים ולכן אשאל הוציאני ממצוקותי".
אבל אפשר בדרך רמז שאת הביטוי "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ" יש לקרוא בפיסוק זה: צָרוֹת – לְבָבִי הִרְחִיבוּ! ומשמעותו שלעתים הצרות עצמן הן המרחיבות את הלב ומביאות את האדם להכרה שדרכו הגיעה למבוי סתום וממילא הן הן עצמן מביאות להוצאת האדם ממצוקתו*. וגם בדרך קשה זו מתקיים אפוא הכתוב: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (ח).
__________________________
* ראו לעיל על הפסוק ״יגל לבי בישועתך״ (י״ג, ו), וברוח זו פרש חנן גם את הפסוקים: ״בצר הרחבת לי״ (ד׳,ב), ״חבלים נפלו לי בנעימים״ (ט״ז, ו), ״מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה״ (קי״ח, ה) ועוד... ונראה שפירושים אלו, שבתוך הצרה נמצאת ההרחבה, כוחם היה יפה להם במיוחד בזמן חוליו.
באדיבות אתר 929
ייסורים רק לרגע
"כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תהילים ל', ו)
"כי רגע באפו" - שזמן האף לא נמשך הרבה, רק רגע,
וזאת שנית שגם בעת האף "חיים ברצונו", היה רצונו שאחיה,
שלא היה האף כדי להמיתני רק כדי שעל ידו ימחול עונותי על ידי היסורים וישוב יחייני,
עד שקצב את הזמן שרק בערב ילין בכי, ולבקר יבא רנה, שהיה זמנם רק מערב עד בקר.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
אתה בטוח?
המזמור נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון (א-י) בקשת המשורר להושעה מהאויבים. בחלק השני (יא-יח) פירוט מעשי האויבים. בחלק השלישי (יט-כח) תפילת המשורר לה' שחבריו ישמחו כפי שאויביו היו שמחים במפלתו.
למעשה כל חלק נחלק לשתי פסקות. בכל חלק הפסקה הראשונה עוסקת בתפילה לה' או בתיאור האויב (א-ח | יא-יז | יט-כו) ואילו בפסקה השנייה יש תיאור הודאה לה' (ט-י | יח | כז-כח).
מה היחס בין שלושת חלקי המזמור? נראה שככל שמתקדם המזמור, המשורר פחות ופחות בטוח בהושעת ה' אותו. בחלק הראשון המשורר פותח "ריבה ה' את יריבי" (א) בלי להסביר מי הם האויבים ומה הם מעוללים לו. כך גם הבקשה של המשורר היא מוחלטת "אמר לנפשי ישעתך אני. יבשו ויכלמו מבקשי נפשי... כי חנם טמנו לי" (ג-ז) – המשורר בטוח בהושעת ה' מכיוון שהאויבים אכן פוגעים בו, והוא לא מרגיש צורך להסביר ולהרחיב על האויבים וטיבם.
בחלק השני, לאחר שהבקשה שנאמרה לפני כן לא הועילה, פותח המשורר בתיאור האויבים ומעשיהם. אם בחלק הראשון רק נאמר ש"חנם טמנו לי" (ז), בחלק השני הוא מפרט: "ואני בחלותם (=כשהם היו חולים)... עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב (=צמתי והתפללתי לרפואתם)" (יג) אך כעת "ובצלעי (=כשאני בצרה), שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו (=עשו מעשים רעים ולא שתקו)" (טו). כלומר האויבים גומלים רעה תחת טובה למשורר. מתוך כך מבקש המשורר מאת ה' "כמה תראה?" (=כמה זמן תראה ולא תושיע אותי?) (יז).
בחלק השלישי המשורר כבר עומד על סף ייאוש. הוא פותח בתיאור אויביו שישמחו במפלתו, "וירחיבו עלי פיהם, אמרו האח האח, ראתה עיננו" (כא) – אם בחלק הראשון המשורר צייר את הושעתו כמשהו שעתיד להתרחש, כעת הוא מתאר את מפלתו. המשורר מרגיש מרוחק מה' בצורה קיצונית: "אדני, אל תרחק ממני!" (כב).
נראה שגם הפסקות שעוסקות בהודאה לה' כתובות באותה הדרגתיות: בחלק הראשון המשורר מבטיח שנפשו תשמח, ו"כל עצמותי תאמרנה – ה' מי כמוך!" (י). בחלק השני ההודאה לה' תעשה בקהל רב: "אודך בקהל רב בעם עצום אהללך" (יח). ובחלק השלישי לא רק שהמשורר יהלל את ה', ולא רק שזה יקרה בציבור גדול, אלא כל "חפצי צדקי" (=שרוצים בטובתי) יגדלו את שם ה' (כז). המשורר בכל פעם מגדיל את מעגל המהללים את ה', והכול כדי שה' יושיע אותו במהרה.
מי ראוי לשבח את ה'?
המזמור נחלק לשלושה חלקים מרכזיים: בחלק הראשון (א-ג) קריאה להודות ולהלל לה'. בחלק השני והמרכזי שבמזמור (ד-יט) שבחו של ה'. בחלק השלישי (כ-כב) מופיעה בקשה לישועה.
החלק השני נחלק לכמה עניינים: מעשי ה' בצדק ומשפט (ד-ה); ה' הוא בורא העולם (ו-ז); עצת ה' מול עצת הגויים (ח-יא); השגחת ה' (יב-טו); ההושעה היא על ידי ה' ולא על ידי אדם (טז-יט).
על פניו מדובר במזמור שכולו שבח לה', אך סיום המזמור מהפך את הקריאה של המזמור. הדוברים במזמור קוראים בסופו "נפשנו חכתה לה'!... יהי חסדך ה' עלינו, כאשר יחלנו לך!" (כ-כב). הדוברים משוועים להושעת ה', ומחכים ומצפים לו. למעשה אחרי הקריאה של החלק האחרון עלינו לשוב לראשית המזמור ולקרוא אותו בעיניים של המבקשים את ישועת ה'.
בראשית המזמור הדוברים פונים אל הצדיקים שיהללו וישבחו את ה'. הם, הדוברים, לא יכולים להלל את ה', שהרי הם מחכים לישועה, ואולי הם מנגידים בינם ובין הצדיקים שה' נתן להם כגמולם הטוב.
אפשר להבחין שהמזמור כולו עובר מלשבח את ה' על דברים רחבים ולאחר מכן מצמצם את המושא של השבח לדברים יותר ספציפיים. המזמור בתחילה מתאר שכל הארץ ייראה מפני ה' ושה' מפיר את עצת הגויים (ח-יא) ולאחר מכן עובר לדבר ספציפית על עם ישראל (יב). כך גם כשעוסק המזמור בהשגחת ה' בעולם הוא מתאר את ה' שרואה את כל בני האדם, ומשגיח אל כל יושבי הארץ (יג-טו) ולבסוף מדבר דווקא על המלך, הגיבור ו"עין ה' אל יראיו" (טז-יח). נראה שהמזמור כולו מכוון אל סופו. בתחילת המזמור רק הצדיקים יכולים להלל את ה', כי ה' עושה צדקה ומשפט, ונותן לצדיקים גמול טוב ואת הרשעים מעניש. לקראת סוף המזמור עולה תמונה שונה: מי שיזכה לישועת ה' הם ה"מיחלים לחסדו" ולא רק הצדיקים ולכן גם הם, המיחלים לחסדו, יכולים להלל את ה'. כך הדוברים נותנים לעצמם לגיטימציה לבקש מה' ישועה מהצרה.
הבטחון בהושעת ה'
המזמור נחלק לחמש פסקאות: בפסקה הראשונה (א-ב) מופיעות שתי קריאות "אשרי"; בפסקה השנייה (ג-ה) המשורר מתאר את התפילה שלו ואת ההודעה על חטאיו; בפסקה השלישית (ו) מדבר המשורר על "כל חסיד" שיתפלל על צרה; בפסקה הרביעית (ז-ח?) מתאר המשורר כי הוא בטוח בהושעת ה' אותו. ובפסקה האחרונה (ח?-יא) אלו דברי המשורר אל השומעים. (בהמשך נתייחס לפסוק ח)
המזמור מסודר בצורה מסורגת: המשורר פותח באמירה כללית על כך שאשרי מי שאין לו חטאים (פסקה 1), ממשיך לדבר על חטאיו שלו (פסקה 2), חוזר לדבר על החסיד - אדם שאין לו חטאים (פסקה 3), לאחר מכן שב ועוסק בצרה של עצמו (פסקה 4) ולבסוף בפסקה האחרונה מתאר את דרכי ה' ומדבר אל האחרים. בכל פסקה במזמור, המשורר שם את עצמו אל מול קבוצת אנשים אחרת. תוך כדי ההשוואה ניתן לשים לב להתפתחות ביחסים שבין המשורר לה'.
בהתחלה המשורר מודה על חטאיו, ומשבח את האנשים שאין להם חטאים (פסקות 1-2). לאחר מכן המשורר עובר לדבר על החסיד שמתפלל אל ה' ש"לשטף מים רבים אליו לא יגיעו", וכך המשורר גם מבקש מה' שיושיע אותו (פסקות 3-4). אך ראוי לשים לב שהבקשה שבפסקה 4 (פס' ז) שונה בתכלית מהבקשה שבפסקה 2. בפסקה 4 המשורר בטוח בעצמו ובהושעת ה', ואילו בפסקה 2 המשורר מקווה לישועת ה', אבל לא בטוח בה. למעשה בסיום המזמור המשורר שם את עצמו כמטיף לאמונה בה' ומרגיש שהיחסים בינו ובין ה' קרובים, כך שהוא יכול ללמד את השומעים על דרך ה'.
לגבי פסוק ח יש מחלוקת עקרונית במה מדובר. יש מי שחושב שאחרי שהמשורר בטוח בהושעת ה' ("אתה סתר לי, מצר תצרני"; ז) ה' עונה לו: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך" - ה' עונה למשורר שהוא ינחה אותו בדרך הנכונה (כך מפרש עמוס חכם ב'דעת מקרא', הסבר דומה מובא בשיעורו של ד"ר בני גזונדהייט, וראב"ע טוען שמדובר במלאכים). אחרים טוענים שאין הכוונה שה' עונה למשורר, אלא אלו דברי המשורר אל קהל השומעים, שנמשכים לפסוק ט. המשורר מורה לשומעים כיצד ללכת בדרך הנכונה, לאחר שהוא בטוח בה'.