שיר אהבה לירושלים

 

שירי אהבה לירושלים נכתבים והולכים מימי דוד ועד היום. מה התחדש "לִבְנֵי קֹרַח" באהבת ציון, ב"מִזְמוֹר שִׁיר" אשר "יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ", ואשר סיפק השראה לדורות רבים של אוהבי ציון?

בפסוק אחד מוסבר הרקע המדויק למזמור, אלא, שדורות של פרשנים לא יכלו לפענח צופן, שהיום הוא גלוי (בכתובות שנחשפו) – "אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי, הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצֹר עִם כּוּשׁ". הזכרת "כּוּשׁ" עם "פְּלֶשֶׁת וְצֹר" מסמנת זמן ברור.

בימי חזקיהו, השתלטו על מצרים 'הפַּרעונים השחורים' מכּוּש; אחד מהם היה פַּרעֹה "תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ" (מלכים ב יט, ט; ישעיהו לז, ט), שעלה ממצרים עם כוח צבאי נגד סנחריב מלך אשור, בזמן המצור האשורי על ירושלִַם – המורדים נגד אשור בצור ובפלשת סמכו על עזרה מצרית, וגם "מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן" (מלכים ב כ; ישעיהו לט), המורד מבבל, שלח שליחים אל חזקיהו, הוא ה"אִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ...", אשר תחת הנהגתו ובזכות תפילתו לפני ה' (מלכים ב יט; ישעיהו לז), ניצלה "עִיר הָאֱ-לֹהִים".

לפנינו שיר הלל על הצלת ירושלִַם מיד סנחריב, הוא ה"רַהַב"[4] המעצמתי בעת ההיא, כפי שגלוי לכל קורא בנאומי "רַבְשָׁקֵה" מול חומות ירושלִַם (מלכים ב יח-יט; ישעיהו לו-לז).  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נכבדות מדובר בך עיר האלקים

Volver al capítulo

בלי תקווה

 

מזמור פ"ח נחלק לארבעה חלקים מלבד כותרתו (א): בחלק הראשון (ב-ג) פותח המשורר את תפילתו בבקשה שה' ישמע לדבריו; בחלק השני (ד-ט) מפרט המשורר את צרותיו; בחלק השלישי (י-יג) הוא מתאר כי תשועת ה' היא לחיים ולא למתים; בחלק הרביעי (יד-יט) מתלונן המשורר על בדידותו.

במזמור עניין המוות מורחב מאוד ונראה שהמשורר נמצא במצוקה קשה מאוד. מזמור זה מתכתב בצורה מעניינת עם מזמור ל' "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". במזמור ל' גם מצאנו התייחסות אל המוות: "ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור" (ל', ד; ואצלנו ד-ח) כך גם הקריאה בכל יום אל ה' מופיעה שם: "אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן" (ל', ט; ואצלנו י); וגם היחס בין המתים לחיים: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודך עפר?! היגיד אמתך?!" (ל', י) כפי שהמשורר אצלנו טוען: "היספר בקבר חסדך?! אמונתך באבדון?!" (יב).

עם כל הדמיון בין שני המזמורים עמדת המשורר בהם היא הפוכה לחלוטין. במזמור ל' המשורר מודה לה' בפתיחת המזמור ("ארוממך ה'") וכן בסופו ("ה' א-להי לעולם אודך") – לא ברור לגמרי אם המשורר במזמור ל' כבר קיבל את הישועה, אבל וודאי הוא שבעיניו יש תקווה. לעומת זאת מזמור פ"ח הוא מזמור פסימי לחלוטין. המזמור מסתיים בהטחת אשמה קשה מול ה'. מי שאחראי על הצרות שלו הוא לא אחר מאשר ה': "הרחקת ממני אוהב ורע" (יט). 

Volver al capítulo

קולות מתחלפים

 

מזמור פ"ז נחלק לשני עניינים. חלקו הראשון (א2-ג) עוסק בשבח לציון; חלקו השני (ד-ו) עוסק בילידי ציון ובסוף המזמור מופיעה החתימה "ושרים כחללים כל מעיני בך" (ז).

הבעיה שבמזמור היא חוסר הרציפות של ההיגדים שבו. לא לגמרי ברור מה המטרה של המזמור ומה מגמתו. מדוע כל העמים יכולים להיחשב לבני ציון? ואיזו משמעות יש לכך? מה עניינם של ה"שָׁרִים" שבסוף המזמור ובאיזה הקשר הם אומרים את אמירתם "כל מעיני בך" (ז)? (או שמא זו אמירתו של המשורר עצמו?)

עמוס חכם בפירושו ל'דעת מקרא' כבר העיר על העניין ואלו דבריו: "המזמור קצר וסתום ואף דבריו קצרים ונראים כעומדים דבור דבור בפני עצמו. ואפשר... ופסוקי המזמור נאמרים בקולות מתחלפים של החוגגים, כגון: קול אחד פותח ואומר 'יסודתו בהררי קדש' (א), וקול שני עונה לעומתו 'אהב ה' שערי ציון' (ב) ועל דרך זו גם בהמשך המזמור. על חלופי קולות באמירת המזמור מרמזים גם חלופי המדברים"

מסכם חכם את עניינו של המזמור ואומר: "על כל פנים הלקח העיקרי העולה מדברי המזמור הוא, שציון היא מולדת של כל הבאים אליה לעבוד שם את הא-להי, ואף אם הם מבני הנכר ומארצות רחוקות מאד".

Volver al capítulo

י"ג מידות של רחמים

 

במזמורנו המשורר מתאר את גדלותו של הקב"ה ואת חסדו, ומבקש מה' שישפיע עליו חסד ויושיעו. כחלק מתיאור זה, בפס' טו, מובא אזכור חלקי של י"ג מידות הרחמים: "וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". מדוע הן הובאו כאן?

אם נסתכל על המופעים האחרים שבהם י"ג מידות של רחמים מופיעות, ניתן למצוא מכנה משותף: בפעם הראשונה מופיעה רשימה זו לאחר חטא העגל, כאשר משה עולה בפעם השניה להר סיני וה' אומר לו (על פי רש"י במקום) שעם ישראל יוכלו לומר אותם בעת חטא וכעס, וה' יסלח להם. הפעם השניה שבה מוזכרות י"ג המידות בתורה היא לאחר חטא המרגלים, שם משה אכן מבקש את סליחת ה' בדרך שלמד ממנו. גם יונה הנביא פונה להקב"ה עם אזכור של י"ג מידות הרחמים: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד', ב), אך בשונה משאר המקומות, יונה דווקא מבקש שה' לא ירחם על נינווה, ויחזור בו מהרחמים שבמידות אלו שכן הם אינם ראויים לכך.

אזכורים דומים ניתן למצוא במקומות נוספים בנביאים, והמכנה המשותף הוא שבכולם מובאת בקשה לה' שישנה את דעתו. אולי גם במזמורנו המשורר מזכיר את י"ג המידות מאותה הסיבה. המשורר מבקש שגם אם אולי לא מגיע לו, גם אם אין הוא ראוי לכך, ואויביו הקמים עליו הם סימן לרצון ה' להענישו, שבכל זאת ה' יציל אותו, והוא מזכיר את י"ג מידות של רחמים, כדי שאולי ה' ישנה את דעתו.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

מה בין תשובה לאויבים?

Volver al capítulo

השאול

 

תוך כדי הבקשה/הודאה של המשורר לה' הוא אומר: "כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (יג). מהי אותה שאול שמדבר עליה המשורר והאם המקרא מאמין בקיומה של השאול?

השאול נזכר פעמים רבות במקרא. בפעם הראשונה השאול נזכר בדברי יעקב לבניו: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית ל"ז, לה). על פי פסוק זה וגם על פי פסוקים רבים אחרים, השאול נמצא בתחתית העולם: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית" (דברים ל"ב, כב).

השאול מוכר לנו ממיתוסים אוגריתיים כמקום מושבו של האל הכנעני מות. האל מות מעוניין במוות של אנשים, וכך כותב מ"ד קאסוטו: "כשם שכל חיה נכספת למה שנחוץ לה לפי טבעה, כך מות לפי טבעו נכסף תמיד להמית לאסוף במספר רב גופות של מתים זו על גבי זו... ואת המתים הוא בולע ואינו יודע שבעה. בשתי ידיו הוא מקרב אותם אל פיו ואת דמם הוא שותה בכוס גדולה כמו כד" (ענת, עמ' 48-49).

נראה כי גם במקרא יש רמזים לאל הכנעני מות, כך למשל: "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינו" (ירמיהו ט', כ) – כאשר מבינים שמקום מושבו של האל מות הוא בתחתית, ניתן להבין את ההוראה "עלה מות בחלונינו" – עלה מהשאול כדי לטבוח בנו.

המקרא כמובן לא מייחס למות - האל הכנעני שהוא מלך השאול - תכונות אלוהיות. בניגוד לתפיסה האלילית ה' לא יורד לשאול מכיוון שאין הוא מוגבל לכוחות הטבע ואינו מוגבל בזמן (במיתוס שהזכרנו האל בעל יורד לשאול למשל). כך למשל הכתוב בירמיהו לא מתנסח "עלה המות בחלונינו" אלא בלי ה' היידוע, הנביא אמנם משתמש ברמז לאל מות אך מציג כיצד מות הוא לא אל אלא תופעה (כך גם ב'דעת מקרא' שם). לא נראה שסופרי המקרא האמינו בקיום האל מות או שהשאול הוא מקום עם אופי מאיים במיוחד. לפי רוב המופעים של המילה 'שאול' נראה כי הכוונה למקום המתים, ולא משהו שהוא מעבר לכך. למשל: "לפי אמונת הקדמונים נמצא השאול - אליו יורדות רוחות המתים - במעמקי ארץ. והחכם דמה את השאול למעין בריה הבולעת את כל היורד אליה והיא אינה יודעת אף פעם שבעה: "נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור" (משלי א', יב); "שאול ואבדה לא תשבענה" (שם כ"ז, כ)... כל מת קרוי בעברית יורד שאול" (יהודה קיל ב'דעת מקרא' לבראשית ל"ז, לה)

כדאי לציין בהקשר הזה את הפסוקים מישעיהו י"ד, המובאים כחלק מ"משא בבל": "שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם: כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ: הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה" (ישעיהו י"ד, ט-יא). זהו אולי התיאור הארוך והבוטה ביותר שיש במקרא על השאול, אך וודאי הוא שהנביא לא האמין במה שכתב כאן, אלא הציג למלך בבל דימוי שהוא "לשיטתו". הנביא לועג לאמונות האליליות גם בהמשך הפרק: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (שם, יב): "כתוב זה נאמר בדימוים של עמי הקדם שהמתים ורוחותיהם שרויים בשאול, והיא כעין בור גדול שמתחת לארץ. וכן כל המשך העניין... והנבואה מביאה כל זה דרך לעג" (עמוס חכם ב'דעת מקרא' לישעיהו י"ד, ט).

כך שבכל מקרה השאול אינו אלא מקום המתים. סופרי המקרא משתמשים בשמות המוכרים לסביבה ולכן בוחרים להשתמש במונח זה, ולא בגלל אמונה במושגים של שאול והאל מות.

Volver al capítulo

כוחן של דמעות

"הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ', ו)

 

ילקוט שמעוני, תהלים פרק פ, סימן תתכח

אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הוריד עשו מעיניו, אחד מעינו של ימין, ואחד מעינו של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו, שנאמר: "ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ', ו). 'שלש' אינו אומר אלא 'שליש'.

רבי אמר, ואית דאמרי משמיה [=ויש האומרים בשם] דרבי שמלאי:
אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בזכות שלש דמעות שהוריד עשו מעיניו, השלטתו מסוף העולם ועד סופו, ונתת לו שלום בעולם הזה, אנו שדמעתנו תדירה ביום ובלילה כלחם, על אחת כמה וכמה שתמלא עלינו רחמים, לכך נאמר: "האכלתם לחם דמעה" (שם).

 

 

 

ילקוט שמעוני - לקט אגדות, בדרך פירוש או דרשה, המלוקטות מהתלמוד ומספרי מדרש קדמונים, ומסודרות כסדר התנ"ך. חלוקות הדעות מי חיבר את הילקוט. הוא נזכר לראשונה בדברי האברבנאל. בילקוט שני חלקים: תורה, ובו 963 רמזים; נביאים וכתובים ובו 1085 רמזים.

Volver al capítulo

Behalotcha: Running Away

"The Israelites marched for a three day journey “mei'har Hashem”, from G-d's mountain (Bamidbar 10:33).

The Torah has been received, the Mishkan built and the gifts of the leaders brought. All that remains to complete the exodus is the journey to the land of Israel. The covenantal promise made to Abraham is about to be fulfilled. Yet disaster was about to strike. The Jewish people are not easily pleased and complaint followed complaint, weakening their faith in G-d. The generation that personally witnessed the hand of G-d was to die in the desert. 

While the immediate cause of their death was the sin of the spies, our Rabbis understood that sin as a symptom of a deeper malaise, one that is alluded to in the above-quoted verse. Commenting on the journey of the Jewish people, our Sages tell us that this was no ordinary journey; rather, it was a "journey away from G-d, like a child running away from school". In addition to the context—this journey was followed by a series of grievous sins—our Rabbis apparently saw a textual allusion that reflected the attitude of the people. The word mei'har, from the mountain, has the exact same letters of the word maher, quickly; only the vowels are different. The Jewish people were encamped under G-d's mountain where they had received the Torah a few months earlier, yet they were in a hurry. They wanted a change of scenery. Just as your average child can't wait for the bell to ring to be let out of school, the Jewish people were fidgeting as they awaited "freedom" from the mountain of G-d. No wonder such a nation was not eager to enter the land of Israel, the land that "the eyes of G-d, your Lord, are on it at all times" (Devarim 11:12). 

This running away from spirituality, from G-d Himself is, in many ways, the root cause of all sin. One who seeks out the Divine presence is not one who is likely to be enticed by sin. Judaism defines happiness as being in the presence of G-d. Yom Kippur, which the Mishna teaches is the happiest day of the year, is described in the Torah as a day in which we are lifnei Hashem; "before G-d you shall purify yourself" (Vayikra 16:30). Sukkot, known as the festival of joy, is also described using the same terminology of lifnei Hashem; "you shall rejoice before G-d for seven days (Vayikra 24:40). Joy is a prerequisite for the service of G-d. Thus, immediately following the death of a relative one is forbidden to perform mitzvoth; mitzvoth and a state of grief are incompatible. How tragic it is, then, when one willingly runs from G-d. They are in fact running from true happiness.

Many of us are like those schoolchildren who see the highlight of the day as recess. We find the responsibilities that accompany growth and maturity overbearing. Our generation is one in which G-d, spirituality and religiosity play second fiddle to personal desires, skepticism and materialism. Yet these values have not brought modern man happiness. To the contrary, the number of people seeking professional help to achieve happiness is staggering. It is true that being in the presence of G-d entails temporal sacrifice; what item that is worthwhile does not?  However, for those lucky few who actually feel G-d's presence, there can be no greater joy. If we truly seek out G-d we will find Him. 

"One thing I ask from G-d, that shall I see: that I dwell in the House of Hashem all the days of my life, to behold the sweetness of Hashem and to contemplate it in his sanctuary" (Psalm 27). May each and every one of us merit this blessing.  

Courtesy of Torah in Motion -  www.torahinmotion.org

Volver al capítulo

שוב והושע!

 

מזמור פ"ה נחלק לשני חלקים (ב-ח; ט-יד) מלבד כותרת המזמור (א) ובתוכם ארבע פסקות: בפסקה הראשונה (ב-ד) עוסק המשורר בהושעה שהייתה בעבר; בפסקה השנייה (ה-ח) מבקש המשורר שה' ישוב ויושיע; בפסקה השלישית (ט-י) המשורר מתאר את הישועה שמתקרבת ובפסקה האחרונה (יא-יד) מתאר המשורר את המציאות האידיאלית שלאחר ההושעה.

כל חלק מורכב מציפייה לישועה (הפסקה השנייה והשלישית) ומתיאור של ישועה ממשית (הפסקה הראשונה והרביעית). וודאי שיש שוני גדול בין שני החלקים: בחלק הראשון המשורר עוסק בישועה שהייתה בעבר ובטוח שה' יושיע כפי שעשה בעבר, ואילו בחלק השני המשורר פותח בישועה שתכף עתידה להתרחש (שהרי המשורר בטוח בה' ובישועתו) ומסיים בתיאור הישועה העתידית כאילו כבר התרחשה. שני החלקים גם נבדלים זה מזה בצורת הפנייה אל ה': בחלק הראשון ה' נזכר בגוף שני, נוכח: 'רצית', 'נשאת', 'אספת', 'שובנו', 'תאנף', 'אתה תשוב', 'הראנו' ועוד, ואילו בחלק השני ה' נזכר בגוף שלישי, נסתר: 'מה ידבר', 'כי ידבר', 'קרוב ליראיו ישעו', 'יתן הטוב', 'לפניו יהלך'. השינוי הזה קשור כמובן לרגש שמלווה את המזמור: החלק הראשון הינו תלונה, ולכן הפנייה לה' היא בגוף נוכח; ואילו החלק השני הינו שבח לה' עם תקוות הישועה העתידית ולכן ה' מוזכר בגוף נסתר (תופעה זו שייכת ככלל למזמורי התלונה אל מול מזמורי השבח).

המילים המלוות את המזמור הם מהשורש שו"ב (7 פעמים) ומהשורש יש"ע (3 פעמים). שני פעלים אלו לא מופיעים ולו פעם אחת בפסקה הרביעית והאחרונה שבמזמור: שם אין צורך לדבר על הישועה ולא על כך שה' ישוב להושיע (גם בפסקה השלישית השורש שו"ב מקבל משמעות אחרת: "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה" – החסידים לא יחזרו לעשות את מעשיהם שעשו בעבר). בישועה האידאלית העולם ירווה שלום, צדק ואמת: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (יא-יב).

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.