"טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (ב-ג)
הבחירה להסתופף בבית ה'
מזמור פ"ד הוא הראשון ממזמורי קרח בספר השלישי. המזמור משקף כיסופים חזקים ועמוקים לבית ה'. עם זאת הפרשנים נחלקים בנוגע לסיטואציה שעומדת בבסיסו, חלק מהמפרשים רואים את המזמור כשיר של עולי רגל הנמצאים בירושלים או בדרכם אליה ואחרים סבורים, שבעל המזמור אינו עולה רגל אלא אדם אשר בגלל נסיבות עוינות או טרדות מצוי רחוק מבית ה'. על הכיסופים לבית ה' כותב פ' מלצר בלשונו הפיוטית:
"איני יודעי אם זוהי הרגשה אינדיבידואלית, או שהדבר שברצוני לומר גלוי וברור לכל אדם קורא בתהילים. וההרגשה היא, כי את ההמיה הרכה ביותר והתפילה הזכה ביותר, הביטוי המעמיק ביותר והחדש ביותר, אנו חשים ומרגישים באותם פרקי תהילים השרים על אחד הרגשות העדינים ביותר בלבו של אדם, הרי הוא רגש הקודש ביחס למקדש ה', מקום משכן כבודו, אשר אל תוכו ובתוכו זורמים רגשות קרבתו של אדם לבוראו. מזמור פ"ד שלפנינו, שייך לאותה קבוצת הפרקים אשר תכנם הוא הבעת אהבה וגעגועים לבית ה', בית המקדש". (פני ספר תהילים, ע"מ רי"א)
א. בעל המזמור מתפלל לה' ומבקש ממנו לראות את משיח ה' ולהביט בו "הַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶך" (י). להבנת ההשוואה שמציג בעל המזמור בפס' יא עיינו בדבריה של ל' פרנקל:
"כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵריך מֵאָלֶף
בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-להַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע"
בחשיבתנו המבקשת לה פורקן בדרכי הבעה קלאסיות, מדויקות והגיוניות, היינו רוצים להשלים את המלה "מאלף" במתאר זמן ומקום, כגון: מאלף יום במקום פלוני. לא זהו הלך מחשבתו של העברי הקדום, ובוודאי לא שעה שרוח השירה נחה עליו. היום האחד והיחיד בחצרות ה' הוא עד כדי כך טוב, עד שבהשוואה אליו גם אלף יום בכל מקום אחר אינם שווים ולא כלום. וכיון שאינם שווים, אף אין שווה להזכירם. הם אפס ואין - ועובדה זאת מתבטאת באפס מלה אחרי "מאלף". במחציתו הראשונה של הפסוק מטעים המשורר בעיקר את הזמן בתוך או מחוץ לחצרות ה'; במחציתו השניה מדגיש את המקום הנבחר בעיניו. נבחר בעיניו לעמוד על סף בית הא-להים מלגור ברווחה באהלי רשע. השם והפעל משרש "רשע" מקבילים במקרא מידי פעם ללשון הצלחה. ואין פלא בדבר. הלוא דווקא לרשע מאירה ההצלחה את פניה – (ירמיה י"ב א') "דרך רשעים צלחה". "אהלי רשע" הם אהליהם של המצליחים, של אלה שהצלחתם קשורה ברשע. בעל המזמור מעדיף לעמוד על סף בית אלוהיו, במקום צר ומצומצם, מלחיות ברווחה באהלים המפוארים של בני-אדם דרכם צלחה ברשעתם. הסבות והנמוקים לבחירתו נזכרים בפסוק הבא. לא הצלחה זמנית היא שאיפתו, לא ברק הרגע מסנוור את עיניו; נוהה הוא אחר טוב אחר, אחר האור האמיתי, אחר מקור כל הטוב שבעולם.
ב. מהי הסיטואציה שבה נמצא בעל המזמור ועליה הוא מתפלל? עיינו גם בדבריו של י' פרוינד ("בחרתי הסתופף בבית א-לוהי מדור באהלי רשע (תהילים פ"ד יא)", בית מקרא תשמ"ח (ב), עמ' 155-147).
מהמזמור עולה שההסתופפות בבית ה' היא בחירה באורח חיים מול האפשרות לדור באהלי רשע. וזו האחרונה היא האפשרות הנוחה ואף עדיפה מבחינה כלכלית. איש לא הפריע לחפצים לדור באהלי רשע. לעומת זאת, הנאמנות לבית ה' היתה כרוכה במאבקים לא קלים, כפי שאומרת לנו הפניה לה' צבאות המתבקש כי יביט פני משיחו ויתן מגן וכבוד (פס' י, יב). סביר להניח שהביטוי "רשע", "רשעים" אמור כנגד המתכחשים למאבק זה. איננו פטורים מלשקול עוד משמעות לתופעה המכונה בפי מחבר המזמור "דירה באהלי רשע", תופעה קשה וחמורה אשר למרבית הצער, צצה בתולדותינו לא אחת: הגלות על כל צרותיה, גלות אשור וגלות בבל המתוארות במקרא כגלות של הרח כעונש... הירידה הפכה לתנועה המונית לאנשים המחפשים הצלחה כלכלית וחיי רווח, בעת שבארץ יש להסתפק בפחות, ולפעמים במועט שבמועט. היורדים מצרימה לא היו מוכנים לשאת בתלאות המאבק על הקיום היהודי הלאומי בארץ, שמנהיגו תואר על ידי מחבר מזמור פ"ד כמשיח ה'. הם העדיפו את הישיבה בארץ שאינה "נחת ה'". באווירה זו חי המשורר והוא בחר בדרכו שלו ועלה ארצה – "בחרתי הסתופף בבית א-להי". הבחירה שלו היא הכרעה אישית, מצפונית, בעלת ערך לאומי ומוסרי, בקיצור: מופת לדורות. וכך שמרוה קדמונינו בספר תהילים.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
שובה ה'
"שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ
שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל-יָמֵינוּ...
יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָּעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (יג-יז)
לחן: פייסל לוין ביצוע: אברהם פריד
קטונתי מכל החסדים
יונתן רזאל בשירו "קטונתי מכל החסדים" משלב פסוקים מתפילת יעקב לפני פגישתו עם עשו עם פסוק מתהלים פ"ו. שני המקורות עוסקים בחסדו של ה' המציל את האדם ממצוקותיו:
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ
כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה
וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת
הַצִּילֵנִי נָא..." (בראשית ל"ב, יא-יב)
"כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (תהילים פ"ו, יג)
Why is Tzitzit in Parashat Shelach?
Parashat Shelach Lekha recounts the story of the spies, how they toured the land, and returned with a negative evaluation, which caused a general upheaval among the people. Their wish not to enter the land was punished by God in the form of a decree that they indeed would not be allowed to enter. They died in the wilderness, their children entering in their place. The continuation of the parasha deals with mitzvot that would apply only after entry into the land, presumably as a kind of consolation. The parasha concludes with the mitzva of tzitzit (Bamidbar 15:37-41). Why is the mitzva of tzitzit located here?
We are commanded to tie strings on the four corners of our garments, so that, when we see them, we shall remember God's commandments, and do them (15:39). The verse then tells us that we shall not "tour" after our hearts and our eyes, which lead us astray. The Hebrew word used is "tur" ("lo taturu"), which can actually be rendered quite well into English by the translation, "to tour." It is interesting that this verb, to tour, appears in this context. This is the precise word used to describe the task that the spies were supposed to fulfill. Besides two verses that describe the movement of the Holy Ark before the camp (Bamidbar 10:33 and Devarim 1:33), this word appears in the whole Torah only in the mitzva of tzitzit and in the account of the spies. Why is this so? What is the connection between the mitzva of tzitzit and the spies' story, and why is this rare term used in both?
Rashi, in a rewording of an idea from the Midrash Tanchuma, says that the heart and the eyes are the two "spies of the body." "The eye sees, and the heart desires, and the body does the sin" (Rashi, 15:39). The mitzva of tzitzit seems to be related directly to the sin of the spies. However, there is a difference. The spies were sent; their sin was in the negative evaluation that they gave, and in their lack of faith. With regard to tzitzit, we are told not to "spy" at all.
How, then, are we to understand this mitzva as a response to the spies? The Jewish People wished to send spies and God agreed. It was not originally God's preferred plan. Even it had been God's original wish, we showed that we are incapable of playing the role of tourist among the attractions of the world. Part of God's response was to tell us that we should no longer look around and try things out. People lose faith and are lured after their eyes.
Another possibility understanding of the connection may be derived from a consideration of differences in the wording. We are told not to "tour" after our heart and after our eyes. Rashi says that the eye sees and the heart desires. However, the verse actually mentions the heart first. The spies were sent to see and report. Their sin lay in their negative evaluation of the possibility of conquering. What this means in our context is that God does not command us to close our eyes. While sending the spies was the wish of the people, God could sanction their mission as long as it was merely a question of seeing. If a pure heart looks around, it should not find the world overly alluring. On the contrary, the world is full of the glory of God. However, if one comes with desires and egoistic wishes, lack of faith and failing courage, spying out the world may prove fatal.
God tells us "not to tour after our heart and after our eyes:" we should not look out into the world in order to satisfy our desires. If the heart precedes the eyes, it may be dangerous to look about. That was the sin of the spies. But if we approach the outside world with a spiritual outlook, if we remember God's commandments, then, on the contrary, it is important to look around.
The purpose of mitzvot is to bring spirituality into the temporal and mundane world. The mitzva of tzitzit is designed to remind us of the spiritual as we go through our daily lives. It may be a response to the failure of the spies. Great people, the spies were sent by Moshe to "tour," to receive impressions from the outer world. Yet they fell, for they did not have a continual reminder of holiness and the will of God.
Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il
Converts and Sacrificial Rules - Equality and Closeness
After the traumatic affair of the sending of the spies, the people's loss of faith, and the resultant punishment, the Torah relates to us various mitzvot that apply only in the land of Israel. This seems to be a kind of pacification and appeasement. The painful report that the people would die wandering in the desert is followed by a forward-looking description of the eventual keeping of mitzvot in Israel. In this context, we are told that, whenever a sacrifice is offered, it must be joined by a meal offering and a measurement of wine (Bamidbar15:1-16). This mitzva applies in Israel alone.
However one understands the idea of a sacrifice, it is clear that these additions are of a different nature than the animal itself. They seem to intimate a certain closeness. If the animal can be understood almost as a substitute for the life of the worshiper, the wine and meal offerings seem associated with the idea of being a respectful guest in a home, or paying tribute to a king. Perhaps this is the reason that the wine and meal offerings would be offered the people upon entering the land of Israel, where such a relationship with the Divine could develop.
The concluding verses of this section (Bamidbar 15:13-16) clarify, at great length, that this procedure should be followed by a convert also. This may be understood in light of the above. One may have thought mistakenly that the closeness celebrated in the bringing of wine and a meal offering together with one's sacrifice, would not be applicable in the case of a proselyte. The Torah teaches us that such an understanding would be mistaken. With great emphasis, we are told of the absolute equality of the convert.
Three terms are used in the section regarding the convert: chuka achat, torah achat, and mishpat echad, roughly translatable as: one statute, one rule, and one law. Outside of this week's parasha, each of these three terms appears in one other place in the Torah only. Both Chuka achat and mishpat achat appear in relation to the pesach offering; the former in Bamidbar 9:14, and the latter in Shemot12:49. We are told that a convert keeps the mitzvot of the Pesach offering: "There shall be one statute for you and the convert", "there shall be one law for the ezrakh and for the convert". We can appreciate the use of these terms in the context of the convert by noticing how they are used generally. Chuka is used specifically concerning the laws of the pesach offering (in that very same verse), while torahis used continuously in relation to the sacrificial laws. (These two verses seem to pick up on different aspects of the pesach offering.) This understanding is ratified by noticing that in this week's parasha, the phrase torah achat appears also in relation to the chatat sacrifice, brought as atonement for one who sins inadvertently. We are told that a proselyte brings such a sacrifice also.
It would seem from the above that concerning two other sacrificial laws, pesach and chatat, the Torah found it necessary to clarify that the convert has the same law as any other Jew. The Torah emphasizes in two separate places that even concerning the pesach, a mitzva that has national and historical meaning, the convert is equivalent to the born Jew. Furthermore, the Torah points out that he offers a chatat like any other Jew, lest one think that a newcomer would have no atonement if he falls.
Mishpat echad appears in Vayikra 24:22, in relation to laws of damages and injury. This is easily understood, as the word mishpatusually means laws in the general legal sense (e.g. Shemot 21:1). It would therefore seem that this source teaches us that the convert enjoys legal equality. In the eyes of the law, there is no difference whether you are a new citizen or a veteran.
If we now return to our parasha, we find it hard to understand why all these terms, so understandable in their other contexts, are brought together here. The term mishpat seems completely out of place, and, while the phrase chuka achat may be taken differently, to refer to law generally, it is hard to understand why this needs to be said here. It would seem that God chose to use each term in one other parasha, and then to purposely bring them all together here. Why?
We discussed above the nature of the mitzva to join to every sacrifice both a meal offering and wine. We noticed that it intimates a sense of spiritual closeness, beyond the basic ritual aspect of the sacrifice itself. The fact that the proselyte is included in this mitzva is unlike the mere fact of equality in the eyes of the law, or being able to atone for mistakes; it is more than being told that the historically-based commandments of Pesach are applicable to him. All those cases may be understood as issues of equality in the sense of fairness, or national identification with the Jewish People. However, here we are told that even in ritual acts that express extreme closeness to God, there is no difference between the proselyte and any other Jew. This is the heart of the issue: not merely legal and moral equality, but spiritual identification. Bringing the whole subject into focus in this context teaches much about the nature of the equality taught in those other contexts. They are not merely fairness; they are expressions of the spiritual stature of the proselyte.
Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il
Leaders as Spies
At the outset of Parashat Shelach Lekha, God tells Moshe to send spies to the land of Israel. A comparison to the account in Devarim teaches us that this was preceded by a request by the people to this effect. If so, God's endorsement of the plan requires explanation. One possibility is that God simply gave permission for the people to send the spies. If they wish to endanger themselves, and fall into cowardice out of lack of belief, God will not withhold their freewill.
Another possibility is that, within the problematic situation that was created, God's endorsement of the plan has positive content. Seforno suggests the following: God told Moshe to send leaders of the people as spies. The purpose of this was to guarantee that the spies would be able to appreciate the land for what it was. Not everyone would be able to appreciate the land. Indeed, despite their dreadful failure, the spies successfully conveyed a positive impression of the land, its natural resources and riches. Their lack of trust in God caused their courage to fail them, and they delivered an unsolicited evaluation of whether the land could be conquered at all. However, the fact that the spies were truthful in their account of the richness of the land made ultimate repentance a real possibility for the people. As soon as they became aware of their sin in losing faith in God, the people repented, and expressed a wish to enter. Had simpler people been chosen, they might have been unable to appreciate the natural beauty of the land, and the people as a whole would never have changed course.
We may suggest a variation of the Seforno's idea. Were simpler people chosen, they may not have given a positive report of the land, not because of their inability to appreciate it, but because of the common inability to see reality independently of one's evaluation of it. Often, one who has a strong opinion concerning a given issue is unable to present it, or even see it, in a fair way. People are affected by their evaluations, and are often unable to appreciate reality in a neutral manner. It is a sign of greatness to be able to view, a situation positively, and yet present a negative evaluation of it. While the spies sinned terribly, they were still able to detach the question of the richness of the land from the issue of whether it was conquerable. In the long run, this meant that they left the people the possibility of repenting.
Were God to have left the sending of the spies to the people, they might have entrusted this responsibility to the hands of populists who would not care to give an honest description of the land. The spies would have let their personal opinions take hold completely of their report. The people would not have been able to extricate themselves from their state of spiritual cowardice, because they would have seen the evil report as a full evaluation of the situation. Since the report was indeed honest, they were able to regain their courage and their faith.
This shows us how important it is to be honest towards oneself. Even when one sins, due to a weak heart and lack of faith, an honest appreciation of the situation makes repentance an easier task. When, however, one lets one's emotions overpower one's understanding of the situation, repentance necessitates a complete reevaluation of one's experiences.
Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il
מלחמה על האמונה
"אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פ"ג, ה)
אמרו זה לזה, לכו ונכחידם מגוי כדי שלא יזכר שם ישראל עוד, שרוצים לבטל שם ישראל, ששם זה מורה על שמונהגים למעלה מן הטבע, ושהם מושגחים מה', ששם זה לא יזכר עוד, ואם כן עקר ביאתם הוא לבטל את האמונה ועליך באו, על אלהותך הנודע בעולם על ידי ישראל.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
תחינה לאומית
פרק פ"ג הוא פרק תחינה לאומי. הפרק עוסק בסכנה חמורה מאד שנשקפת לעם ישראל מצד הגויים הזוממים להשמידו ולהכרית את זכרו. התמונה העולה מן הפרק אינה רגילה משום שמתואר כאן מערך מקיף של עמים השותפים למזימת ההשמדה הטוטאלית. העם מתחנן אל ה' להושיעו כפי שהיה בעבר משום שהמזימה הרעה הזו מכוונת כנגד ה' "עָלֶיך בְּרִית יִכְרתֹוּ" (ו). הפרק נחלק לשני חלקים מרכזיים: מחצית ראשונה (ב-ט): תיאור הסכנה החמורה הנשקפת לישראל מצד ברית העמים. מחצית שניה (י-יט) בקשה לישועה תוך כדי אזכור תשועות קודמות שעשה ה' לעם.
א. בפס' ב מופיעות שלוש קריאות לא-ל לחדול משתיקתו. בדרך כלל באים בתקבולת שני לשונות נרדפים, אך החזרה המשולשת באה להמחיש את מצוקת השעה ואת הצורך המידי בהתערבות הא-לוהית, שאם לא כן תתגשם חלילה מזימתם של האויבים. הקריאות מופיעות בדגם של אנפורה (=אמצעי ספרותי המאופיין בחזרה על מילה בתחילת מספר שורות רצופות או בתים רצופים. מטרת השימוש באנפורה היא הבלטה או הדגשה של מסר כלשהו). שימו לב לקשר הצלילי בין אֵ-ל ואַל:
אַל דֳּמִי לָך
אַל תֶּחֱרַשׁ
ואְַל תִּשְׁקטֹ אֵל
עיינו בפסוקים ועמדו על הניגוד בין שתיקתו של ה' לבין קולותיו של האויב הזומם להשמיד את ישראל. שימו לב למספרן של לשונות השתיקה אל מול לשונות הדיבור.
ב. בבקשה לישועה נרמזים שני אירועים היסטוריים מרשימים מימי השופטים, שבהם הושמדו צוררי העם. האחד - תבוסת יבין מלך חצור, וסיסרא שר צבאו בנחל קישון, שהונחלה בידי ברק בן אבינועם. ברק נצח בקרב, את האויב שגדול ממנו במספר האנשים ובכלי הרכב, לאחר שה' מהמם אותו (שופטים פרקים ד'-ה'). השני – תבוסת מדין והריגת זבח, צלמונע, עורב, וזאב מלכי ושרי מדין, בידי גדעון בן יואש בעֵין דּאֹר. לאחר שבע שנים, שמדיָּן רודים בישראל, ה' שולח את גדעון להילחם בהם, והוא גובר עליהם בעזרת 300 איש בלבד (שופטים פרקים ו'-ח').
1. עיינו בספר שופטים. מדוע לדעתכם בחר בעל המזמור להזכיר את שתי התשועות הללו. האם הן דומות לסכנה שבה מצוי העם או שהן דגם לאופי התשועה המבוקשת?
2. האם לדעתכם בעל המזמור מתפלל להכחדתם הטוטאלית של אויבי ישראל או שמא הוא מסכים עם קיומם לאחר כניעתם והכרתם בה'?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"