Complaints after the Ketoret Test

            Parashat Korach tells of God's miraculous intervention to foil the attempt by Korach and his followers to challenge the authority of Moshe and Aharon.  Korach's two hundred and fifty cohorts who demanded the right to the priesthood were consumed by fire when they brought an incense offering, and Datan and Aviram, the other prominent leaders of the revolt, were devoured by the ground.

 

            Immediately following this incident, Benei Yisrael approached Moshe and Aharon and cried, "You have killed the congregation of the Lord!" (17:6).  God responded very harshly to this accusation, declaring to Moshe and Aharon, "Move away from amidst this nation, and I will destroy them in an instant" (17:10).  Moshe ordered Aharon to bring a special incense offering to atone for the people, and Aharon's gesture succeeded in ending the plague only after the tragic death of 14,700 members of Benei Yisrael.

 

            Why did God regard the people's complaints as such a grievous sin, deserving of a harsh, deadly response?

 

            Several classic commentators explain that the people questioned the legitimacy of the "ketoret test" that Moshe had conducted.  Recall that upon hearing the demand of Korach's followers for the rights to the priesthood, Moshe invited them to offer incense together with Aharon the following morning to determine whom God had selected for the role of kohen. Aharon, of course, emerged unscathed, whereas Korach's two hundred and fifty followers were consumed by fire.  The Rashbam and Seforno thus explain that the people now accused Moshe of deliberately killing Korach's followers by instructing them to offer incense.  Ibn Ezra explains somewhat differently, arguing that the people were unconvinced by the results of the ketoret offering.  They accused Moshe and Aharon of "manipulating" the results through prayers or some kind of mystical powers, such that the death of the two hundred and fifty rebels did not prove their exclusion from the priesthood.

 

            According to Ibn Ezra's approach, we can perhaps more clearly understand the Almighty's response.  Essentially, the people here continue the campaign led by Korach against Moshe and Aharon.  They rejected the "ketoret test" and insisted that Moshe and Aharon had no right to deny the rest of the nation the privileges of the kehuna.  This incident is simply the continuation of Korach's revolt, to which God had initially responded by announcing to Moshe and Aharon, "Separate from this nation, and I shall destroy them in an instant!" (16:21).  Moshe and Aharon had quelled God's fury by rhetorically asking, "Shall one person sin – and you will be angry at the entire nation?" (16:22).  But now, after the deaths of the leaders of the revolt, as the people persistently sought to perpetuate their campaign and their legacy, the revolt could no longer be attributed to a small handful of agitators.  God therefore repeats (almost verbatim) his warning: "Move away from amidst this nation, and I will destroy them in an instant!"

 

            Rav Shimshon Refael Hirsch explains in a slightly different vein.  Like Ibn Ezra, Rav Hirsch explains Benei Yisrael's complaint as a rejection of the "ketoret test."  In his view, however, the people claimed not that Moshe had manipulated the results through some magical intervention, but rather that the deaths could have been averted had Moshe and Aharon reacted more indulgently to the challenge to their leadership:

 

They still imagined…that the election of Aaron, admittedly at God's behest, nevertheless rested more as a personal distinction conferred on the brother of Moses.  So that they took the sin of the two hundred and fifty as being punished by God for the personal insult to Moses and Aaron, which they thought could have been averted by Moses and Aaron forgiving this insult, and so they could – and should – have prevented the death of such a considerable number of fathers and families.

 

Benei Yisrael conceded that the incense offering proved God's selection of Aharon, but they viewed it as God's defense of Moshe and Aharon's honor.  Had Moshe and Aharon been less concerned with their personal status of honor, they charged, the tragedy would have been avoided.

 

            Rav Hirsch proceeds to explain on this basis God's response to the people's accusations: "Move away from amidst this nation, and I will destroy them in an instant."  As the people had launched a personal attack against Moshe and Aharon, God offered to destroy the nation.  But Moshe and Aharon demonstrated their genuine love for and loyalty to the people by quickly acting on their behalf to atone for their sin, despite the harsh accusations they had made against their devoted leaders.

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il

Volver al capítulo

Datan and Aviram and the Eyes of the People

   The Torah tells in Parashat Korach that Moshe summoned Datan and Aviram, two central figures in the rebellion led by Korach against Moshe's authority, to come before him.  Datan and Aviram refused, proclaiming, "ha-einei ha-anashim ha-heim taneker, lo na'aleh" – "Will you gore those people's eyes?  We shall not go up!" (16:14).

 

            This difficult clause has been interpreted in a number of different ways by the commentators.  Rashi explains it to mean, "Even if you gore the eyes of those people – we shall not go up," and claims that "those people" is a euphemistic reference to Datan and Aviram themselves.  They emphasize their stubborn rejection of Moshe's summons by declaring that even if Moshe threatens to blind them for their refusal, they will not respond to his summons.

 

            Targum Yonatan Ben Uziel translates this clause much differently, as a natural continuation of the first half of the verse, where Datan and Aviram exclaim, "You have not even brought us to a land flowing with milk and honey or given us a portion of fields and vineyards."  In this clause, they add, "Will you blind the eyes of those men in that land and defeat them?  We will not ascend to there!"  According to this reading, "those people" refer to the inhabitants of Canaan.  Datan and Aviram accuse Moshe and Aharon of violating the promise they had made in Egypt to lead Benei Yisrael into "a land flowing with milk and honey."  And should Moshe insist that he will yet fulfill this promise, Datan and Aviram add, he is incapable of doing so; he would have to blind the eyes of all the people in Canaan in order to lead Benei Yisrael to a successful campaign against the Canaanites.  Datan and Aviram thus deny the validity of Moshe and Aharon's leadership from the outset, as Benei Yisrael had accepted their authority on the basis of promises that they were never in a position to make in the first place.

 

            Most commentaries, however, including Rashbam, Ibn Ezra, Chizkuni, Abarbanel, Seforno and Malbim, explain much differently (though with minor nuances).  In their view, Datan and Aviram refer here to what they perceive as a deliberate attempt by Moshe to deceive the people.  They say to Moshe, "Are you going to blind those people?"  They claim that Moshe and Aharon had deceived the people all along into thinking that they would bring them to a fertile land, solely for the purpose of asserting their authority over them.  Thus, the reference to "blinding" or "goring" is a figurative description of the alleged conspiracy designed by Moshe and Aharon, rather that to actual blinding.

 

Courtesy of Yeshivat Har Etzion - www.etzion.org.il
Volver al capítulo

מלכות אדם ומלכות ה'

 

מה משמעות ההוראה "ה' מלך" (א)? נוסחת ההמלכה הזו יש בה כדי להזכיר המלכה של מלך בשר ודם. כך למשל כשאבשלום מתכנן את המלכתו בחברון הוא מורה לאנשיו: "כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר, וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן" (שמואל ב ט"ו, י). ובאופן דומה גם אצל יהוא: "וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא" (מלכים ב ט', יג).

מה משמעות ההמלכה הזו של ה'? האם היא דומה להמלכה של מלכים בשר ודם? מהמשך המזמור וודאי שאין שום קשר בין המלכת ה' להמלכת מלך בשר ודם: התיאור שה' לובש בגדי "גאות" ו"עז התאזר" (א) אינו מותיר ספק בנוגע לייחודיות בהמלכת ה'.

ייתכן שהמזמור מנסה להבהיר את ההבדלים שבין מלכות אדם למלכות ה'. אמנם המשורר משתמש בתחילה בנוסחת המלכה ששייכת למלך בשר ודם, אך לאחר מכן מבהיר כי ה' מולך לעולם (ב) ובניגוד למלך רגיל שיש להמליכו באמצעות שופרות שתוקעים בהם (אצל אבשלום וכן אצל יהוא באותו אופן), המלכת ה' נעשית באופן טבעי: "נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם..." (ג) הנהרות מכריזים על גדולתו של ה' ועל מלכותו. אין לו צורך לא-להים שבני אדם יתקעו בשופר לכבוד מלכותו שהרי "מקלות מים רבים אדירים, משברי ים – אדיר במרום ה'!" (ד) וכך המזמור חותם בפער הגדול ביותר שבין מלכות האדם למלכות האל: "ה' לארך ימים" (ה).

Volver al capítulo

כיצד לא מצאו את המרגלים?

 

המרגלים ששלח יהושע מתחבאים אצל רחב הזונה, והיא מחפה עליהם ושולחת אותם להיחבא בהרים. במקביל הרודפים, מטעם מלך יריחו, מחפשים את המרגלים בכל מקום: "ויבקשו הרדפים בכל הדרך ולא מצאו" (כב). כיצד הרודפים לא מצאו את המרגלים אם הם חיפשו בכל הדרך? עיון במפה יוביל לתשובה:

כשהרודפים מחפשים את המרגלים הם הולכים לכיוון הירדן: "והאנשים רדפו דרך הירדן על המעברות" (ז) - כלומר הרודפים חיפשו את המרגלים לכיוון הירדן, צפון מזרח מיריחו. רחב לעומת זאת שולחת את המרגלים להתחבא בהרים: "ותאמר להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרדפים" (טז). כפי שניתן לראות מהתרשים ההרים הקרובים ליריחו נמצאים מערבה ליריחו. כך אפשר להבין בנקל מדוע הרודפים לא מוצאים את המרגלים: הם מחפשים אותם מהכיוון שהם באו, מאזור הירדן, אך המרגלים מתחבאים בדיוק בצד השני. זה שהרודפים מחפשים "בכל הדרך" (כב) הכוונה היא ל"דרך הירדן" (ז), ולא העלו על דעתם שהמרגלים ברחו להרים, מערב לעיר.

Volver al capítulo

שיר של יום שישי

 

את בחירתו של מזמורנו לשיר של יום השישי מסבירה הגמרא: "על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן" (ר"ה ל"א, א'). ותמוהים הדברים, מה פשר מלוכה זאת בסיום מעשה בראשית?

הכוונה כנראה היא לפתיחתה של האפשרות של קבלת עול מלכות שמים, לבריאתו של האדם. כי האדם הוא היחידי מכל הבריאה כולה שביכולתו לקבל עול מלכות שמים, כי רק הוא ניחן בכוח רצון ובבחירה חופשית, שהם הרי תנאי לקבלת עול מלכות שמים. לכן, רק עם יצירתו של האדם ניתן היה להגיד "שגמר מלאכתו ומלך עליהן".

אולם היתה זו רק פתיחתה של אפשרות של המלכת ה', על האדם היה עדיין לממשה למעשה על ידי שיקבל עליו עול מלכות שמים בפועל. בחטאיו הוא רק הרחיק את מימושה, ובמבול שבא בעטיים, כמעט והתבטלה האפשרות הזאת. האדם, והבריאה כולה, כמעט ונכחדו.

כנגדם בא מזמורנו ומלמד, כי על ים סוף נפל דבר, באה לידי ביטוי ההבטחה שנתנה לאחר המבול כי יותר לא יגרמו רשעים לאבדן תבל, כי אם לאבדנם הם בלבד. הובטחה יציבותה של תבל, מכיוון שעל הים נולד עם שקיבל עליו את עול מלכות ה' (ראה גם מדרש בשמות רבה). בכך קיבל עליו עם זה את תפקידו המקורי של אדם הראשון. לידתו של ישראל כעם על ים סוף, היא אם כן מהלך המקביל ליצירתו של אדם הראשון ביום השישי.

זאת כנראה עומק תוכנה של ההקבלה בין הלויים בדוכנם לישראל במעמדם. כי כנגד הלויים שדברו שיר של יום על דוכנם, היו ישראל קוראים במעשה בראשית של אותו היום במעמדם (תענית כ"ז, ב'). כך שביום השישי, בעוד הלויים משוררים על דוכנם את "ה' מלך גאות לבש..." (א) על יצירתו של עם ישראל ועל תפקידו, קראו ישראל כנגדם במעמדם על בריאת האדם.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

השגחת ה' בכל

 

למזמורנו, מזמור צ"ב, כותרת ייחודית, שאין כמוה בכל ספר תהלים, והיא: "מזמור שיר ליום השבת" (א), ומפרש רש"י: מזמור שיר של נביאים (ולפי גירסה אחרת, של לויים) ליום השבת, שאומרים אותו בשבתות, והוא מדבר בעניין העולם הבא, שכולו שבת. ולפי 'מצודת דוד': המזמור הזה הוקבע לזמרו על הדוכן בשבת בבית המקדש. ואצלנו הוא נאמר כ'שיר של יום' ביום השבת, ובשחרית של שבת ב'פסוקי דזימרה' וכן בקבלת שבת!

ובאשר לתוכנו מסביר המלבי"ם בהרחבה: השיר הזה ידבר בהשגחת ה' בעולמו, שהגם שנראה לנו, בני האדם, שהכל נוהג על פי הטבע, הרי החוקיות הטבועה בטבע, על כל הניגודיות הקיימת בטבע: מים ואש, שקיעה וזריחה, צמיחה ופריחה מכאן, וכמישה ונבילה מכאן, חיים ומוות, בכל אלה - בכולם - רואה היהודי המתבונן את השגחתו של ה' והנהגתו את עולמו. גם אם לא ברור לנו ולא מודע לנו ההכרח שבחוקיות זו.

כך שאל דוד המלך והקשה: רבונו של עולם לשם מה בראת עכביש בעולמך? והקב"ה ענהו: חייך דוד שתזדקק לו ותודה לי על כך שיש עכבישים בעולם! וכאשר דוד, הנרדף על ידי שאול, מתחבא עם אנשיו במערה ושאול וצבאו מגיעים אל פתחה של מערה זו, שהיתה הופכת מלכודת מוות לדוד, שולח ה' עכביש, הטווה את קוריו, על פתח המערה. כך ששאול בטוח שאין איש במערה ואיננו נכנס אליה - ודוד מודה לאלוקיו על שברא עכבישים בעולם!

כך גם היהודי המאמין, שהתפנה מעסקיו ומטרדותיו בששת ימי השבוע, על כל הצרות והדאגות שבהם, יכול להכריז עם בעל המזמור: "טוב להודות לה'" (ב) - "ואמונתך בלילות" (ג) - לא רק בבוקר כאשר הכל נראה חיובי, מלא אור ותקווה טוב להגיד חסדך, אלא גם בלילות, בחושך באפילה ובסכנות שאני נתון בהן - גם אז אני מלא אמונתך!


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

כותרות המזמורים

 

הכותרת "מזמור שיר ליום השבת" (א) הינה ייחודית בספר תהילים. במזמורים שישנה בהם כותרת בדרך כלל מופיע שמו של אדם או קבוצת אנשים ששייכים לאותו המזמור. כאן כותרת המזמור לא מורה על מחבר המזמור. אפשר להבין מהכותרת שני דברים: שהמזמור נכתב לכבוד יום השבת וכן שהמזמור מודיע מה ה'מושב בחיים' שלו: את המזמור אמרו ביום השבת בבית המקדש (מושב בחיים = מה היה השימוש של המזמור במקורו. כלומר מעבר לשאלת הרקע ההיסטורי של המזמור יש לדון במושב בחיים שלו - מתי השתמשו במזמור, באיזו סיטואציה? למשל מושב בחיים של מזמור שמשבח את המלך יכול להיות טקס המלכתו; מושב בחיים של מגילת איכה יכול להיות בשעת תחנונים ותפילה על החורבן ועל זו הדרך). כך גם מתנסחת המשנה: "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש... בשבת היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צ"ב), מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכלו שבת מנוחה לחיי העולמים" (מסכת תמיד ז,ד).

בכל מקרה וודאי לכולם הוא שהכותרת לא מעידה על מחבר המזמור, שהרי השבת לא חיברה מזמור. ייתכן שכותרת זו יכולה להבהיר לנו גם כותרות מזמורים אחרים. למשל האם הכותרת "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (תהילים ל', א) מעידה שהמזמור נכתב בהכרח על ידי דוד? כך למשל מופיע במדרש: "זהו שאמר הכתוב "מי הקדימני ואשלם" (איוב מ"א, ג), מי חישב בלבו לעשות מצוה לפני ולא השלמתי לאחריו... מי חשב בלבו לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שאני מעלה עליו כאילו עשאה, שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש, ונקרא על שמו, שנאמר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (תהילים ל', א)". (מדרש תהילים (בובר) מזמור ל). מהמדרש משמע שהכותרת "לדוד" אינה מבהירה מיהו כותב המזמור, אלא לכבוד מי נכתב מזמור זה: המזמור נכתב לכבוד דוד, שרצה לבנות את המקדש ונמנע מלבנותו, בהוראת ה'. כלומר לפי המדרש הוראת "לדוד" דומה בעיקרה להוראת "מזמור שיר ליום השבת" – שיר שנכתב לכבוד השבת.

כך בזהירות ניתן לשאול על שאר כותרות המזמורים שכתוב בהם "לדוד", "לשלמה", "למשה" וכו'. האם כותרות אלו מעידות על מחברי המזמורים? למשל האם "לדוד" מבהיר שדוד כתב את המזמור או שאולי לפנינו הסבר לכבוד מי נכתב המזמור, כך שהכותרות "לדוד" כמו "לשבת" מעידות שהמזמורים נכתבו לכבוד דוד ולכבוד השבת אך התחברו בידי אחרים?

ראב"ע בהקדמתו לתהילים כותב כך: "וכל מזמור כתוב בראשו 'לדוד' הוא לדוד או לאחד מן המשוררים המתנבאים על דוד, על דרך "לשלמה א-להים משפטיך למלך תן" (תהילים ע"ב, א) שגם הוא לאחד מהמשוררים על שלמה" ומשתמע ממנו שלא כל המזמורים שכתוב עליהם "לדוד", דוד בהכרח חיברם אלא "אחד מן המשוררים". הרב אמנון בזק במאמרו "זמן חיבורה של תפילה חנה" נוטה לכיוון אחר לפיו דוד לא חיבר כל מזמור שכותרתו "לדוד" אלא דוד אמר מזמורים אלו במהלך אירועי חייו. 

Volver al capítulo

השבת והמזמור

 

"מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (א-ב). כך נפתח מזמור צ"ב בתהילים, המזמור היחיד המקושר לזמן ממעגל השנה. אך במה מתבטא הקישור שלו לשבת מלבד הכותרת? כיצד תוכן המזמור מתאים לשבת?

במשנה המפרטת את חלוקת המזמורים ל"שיר של יום" במקדש, החותמת את מסכת תמיד מופיע: "בשבת היו אומרים: מזמור שיר ליום השבת. מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד ז, ד). על פי המשנה, אם כן, המזמור עוסק בגמולם הטוב של הצדיקים ועונשם של הרשעים הצפוי בעולם הבא. אך עדיין לא ברור כיצד קשורה השבת לתורת הגמול הזו?

בגמרא בסנהדרין צז. מופיעה התפיסה שהעולם נברא לששת אלפי שנים ובאלף השביעי הוא חוזר לתוהו, בדומה למודל השמיטה. אם כל אלף משול לאחד מששת ימי המעשה, אז האלף השביעי, שבו ה' ידון את עולמו, נמשל לשבת. אם כך, יום השבת שעליו נאמר המזמור מתייחס בעצם ליום הדין, שאחריו "יחרב העולם" כלשון הגמרא.

כיוון אחר, שאותו מציע המלבי"ם, רואה את המזמור לא כמתייחס לאירוע מסוים, אלא מתאר באופן כללי את השגחת הקב"ה על עולמו. והרי כל מטרת יום השבת היא להעיד לכל באי עולם כי העולם נברא ומונהג בידי הקב"ה, ששום דבר לא קורה באקראיות. היום המתאים ביותר לתפיסה זו הוא השבת ובו מתאים להגיד את המזמור שמזכיר כי הכל מכוון מלמעלה, וכי בסוף הצדיקים יבואו על שכרם והרשעים על עונשם.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

על מחלת האומה ומכאוביה

"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי" (תהילים פ"ח, א)

 

שיר "על מחלת לענות", הוסד על חולה המתיאש הצועק בחליו, ויען שתפלה הזאת מתחלתה עד סופה אין בה תנחומים רק צעקת שבר ותכלית היאוש, אומר כי הוסד "לענות", לצעוק ולהרים קול.

ויש בדבר משל ומליצה שהחולה הפרטי הצועק הוא משל אל הגוף הכללי שהוא גוף האומה הישראלית שנדמה כחולה הבא עד שערי מות, ונדמה כאילו מת כבר ושוכב בקבר, שזה משל על אבדן מלכותה, ומה שנשבתה מהיות לגוי ופיזר האומה בין עמים רבים אשר כבשום לעבדים ושפחות, שזה יצויר כקבר ושאול בו נקבר הגוף הכללי, כמו שאמר: "הנני פותח את קברותיכם [עמי]" (יחזקאל ל"ז, יב), רק שהם עוד מרגישים צרותיהם ומכאוביהם כגוף חי המרגיש מכאוביו, ועל זה אמר "משכיל להימן", שיש בו דברי שכל טוב על מחלת האומה ומכאוביה.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

המשורר שהוא לא איוב

 

המזמור נחלק לשני חלקים המחולקים גם הם לפסקות: בחלק הראשון (א-ח) - בפסקה הראשונה (א) אמירה כללית על הבוטח בה'; בפסקה השנייה (ב) תקוותו של הדובר שה' יגן עליו; בפסקה השלישית (ג-ח) מענה החבר; בחלק השני (ט-טז) - בפסקה הרביעית (ט) דברי המשורר; בפסקה החמישית (י-יג) מענה החבר ובפסקה השישית (יד-טז) דברי ה'.

למעשה לפנינו שני מחזורים של מענות: בתחילה פותח המשורר בתיאור תקוותו שה' יהיה "מחסי ומצודתי" (ב) ולאחר מכן החבר עונה לו. במחזור השני המשורר פותח במילים דומות לאלו שנזכרות בפתיחת המזמור: "עליון שמת מעונך" (ט) -"ישב בסתר עליון" (א); "כי אתה ה' מחסי" (ט) - "מחסי ומצודתי" (ב). כך גם רק בשני קטעים אלו מוזכר שם ה'. החבר עונה שוב, והפעם במענה כללי יותר במקום הפירוט שבפסקה המקבילה. בסוף המחזור השני מופיעים דברי ה', שאכן ישמור על המשורר: "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" (יד).

שיח של דובר ומענות מוכר לנו היטב מספר איוב. שם איוב מתווכח עם רעיו לגבי הגמול שהביא לו ה'. אלא שכאן בניגוד לספר איוב, המשורר אינו בעמדת המתלונן. המשורר מפוחד מהסכנות שאורבות לו, וחברו מחזק אותו ואומר לו "כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות!" (ג). החבר צריך לשכנע את המשורר שלא יפחד ולא יחשוש, שהרי ה' יהיה איתו. כך גם ה' מקבל את דבריו של החבר ואכן מבטיח למשורר ש"עמו אנכי בצרה" (טו) ולכן "ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי" (טז). לאחר הבטחת ה' המזמור מסתיים - והמשורר כנראה השתכנע.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.