בין חרדה לאדישות
כוחות הרס ממקורות שונים ומגוונים – מן הטבע ומן האדם – מאיימים על חייו של האדם בעולמו. כיצד מתמודדת תודעת האדם עם הסכנה המתמדת האורבת לו על כל צעד ושעל ובכל רגע ורגע של חייו?
יש החיים בחרדה מתמדת מפני אסון בלתי צפוי העלול לתקפם ולהרוס את שלוותם ואת חייהם. בהללו מתקיים דבר הקללה: "וְּהָיוּ חיֶיךָ תְּלֻּאִים לְּךָ מִנֶגֶד וּפָחדְּתָ ליְּלָה וְּיוֹמָם וְּלאֹ תאֲמִין בְּחיֶיךָ" (דברים כ"ח, סו). כנגד אלו יש רבים, ובעיקר אנשים צעירים מלאי בטחון עצמי וחסרי ניסיון חיים, המתעלמים מהיותו של העולם מקום כה מסוכן, ואינם חשים בכל איום על חייהם השלווים. קולם הפנימי מפתה אותם להאמין כי 'להם לא יקרה דבר' - הם מחוסנים מפני כל האסונות והפגעים.
מזמורנו הוא מזמור בעל מגמה דידקטית: הוא מכוון להדריך את האדם, ובייחוד את האדם הצעיר, מהי התודעה הראויה ללוותו ביחס לסכנות הרבות האורבות לו בחייו.
לא בדרכם של הראשונים הולך מזמורנו, וגם לא בדרכם של האחרונים: על האדם אמנם להיות מודע לסכנות הקיומיות האופפות אותו, ולא לחיות באשליה השקרית שהעולם שבו הוא חי הוא עולם שלו ובטוח; אך מאידך, מודעות זו אל לה למרר את חייו ולהפוך אותם לחיי פחד יומם ולילה. אמנם רבות הסכנות בעולם, אך העולם אינו הפקר: ה' משגיח על בריותיו וגומל עמן כגמולן. הבוטח בה' ושם בו את מעונו ומחסהו, יזכה להגנת ה' מפני כל פגעי העולם, וככל שיגדל בטחונו בה' ותגדל קרבתו אליו, כך תהא משמעות החסות הא-לוהית ביחס אליו עמוקה יותר ורחבה יותר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
את המאמר ניתן למצוא גם בספר "עיונים במזמורי תהילים" בהוצאת ידיעות ספרים
שירו לה' שיר חדש
"שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ
שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ" (א-ב)
אם אמרתי מטה רגלי
"אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי
בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי" (יח-יט)
בסוף שנות השלושים הגיע פליט יהודי מפולין להונגריה. הוא סיפר לילדים על ר' מאיר שפירא מלובלין, מייסד ישיבת חכמי לובלין, מייסד רעיון הדף היומי, שהיה גם מלחין שירים עבור תלמידיו. בישיבת חכמי לובלין היו השירים דרך של חינוך ושל אהבת רעים. הפליט לימד את הילדים מהונגריה את השיר "אם אמרתי מטה רגלי...". בשנת 1944 מצא את עצמו מוישל'ה, אחד הילדים, בקרון בדרך לאושוויץ. בתוך הדוחק שסביבו מילאה אותו אימה. אביו נלקח לצבא ההונגרי. אמו ואחיו איתו בדרך אל הלא-ידוע. הנער מקשיב לשקשוק הגלגלים ובלבו עולה הלחן העתיק "אם אמרתי מטה רגלי..." ולאורך כל הדרך ממשיך מוישל'ה לשיר לעצמו את הלחן. הרכבת של מוישל'ה לא הגיעה לאושוויץ, מסיבה לא ידועה היא סבה לאחור ונשלחה למחנות המשפחה באוסטריה. הנער שרד וסיפר.
הסיפור מתוך האלבום "אחכה לו" - שירים וניגונים שהולחנו בשואה. מחקר ויוזמה: תמיר גרנות וחיליק פרנק
לכו נרננה לה'
"לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ
נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ...
אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (א-יא)
מזמורנו הוא המזמור הפותח את תפילת קבלת שבת בערב שבת. חלק מהקהילות נהגו לזמרו לפי הניגון של הרב שלמה קרליבך. לעיתים המנגינה משכיחה את הפסוקים הקשים שעומדים ברקע של המנגינה הנעימה שהלחין הרב קרליבך: "ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם, והם לא ידעו דרכי. אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" (י-יא) - ה' מוכיח את העם על כך שהם לא הולכים בדרכיו ולכן נשבע שדור המדבר לא ייכנס לארץ המובטחת.
כי אתה ה' מחסי
שיר של פגעים הוא הכינוי שניתן למזמור צ"א בספר תהילים. המקור לכינוי זה הוא מאמר חז"ל: "ואי זהו שיר פגועין: ה' מה רבו צרי וכל המזמור (תהילים ג'). יושב בסתר עליון. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך (תהילים צ"א)" (ירושלמי, מסכת שבת, פרק ו', הלכה ב'). מזמור זה נחשב כמזמור שמירה, ונאמר כסגולה להצלה מפגעים. המכנה המשותף של כל הפגעים הוא חוסר יכולתו של האדם להתגונן מפניהם. מזמור זה נאמר בתפילות רבות, כמו קריאת שמע שעל המיטה, תפילת שחרית לשבת, תפילת ערבית למוצאי שבת ועוד. במקרים רבים נאמר לפניו גם הפסוק האחרון מהפרק הקודם, "ויהי נועם". כפי שמציין הרב סמט במאמרו על מזמור צ"א, התחלפות הגופים לאורך כל המזמור משמשת פתח לתפיסת מבנהו ולהבנת ייחודו.
א. כפי שציינו לעיל, אחד המאפיינים המרכזיים של המזמור הוא התחלפות הגופים (את מבנה המזמור ניתן למצוא בדף הלימוד). עיינו באיכה פרקים א'-ב' והשוו את התחלפות הגופים שם להתחלפות הגופים בפרקנו. מה מטרתו של אמצעי ספרותי זה וכיצד הוא מקדם את מטרות בעל המזמור?
ב. המתפלל קורא לה' פעמים:
ב אמַֹר לַָה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי א-להי, אֶבְטַח-בּוֹ.
ט כּיִ-אתַָּה ה' מחַסְִי
1. עמדו על קווי הדמיון והשוני בין שתי הקריאות (שימו לב לתוכנן של הקריאות, למילים החוזרות, לצורת הפניה לה').
2. מה ההבדל בין שתי הקריאות? ממה לדעתכם נובעים השינויים בקריאה השניה? עיינו גם בדבריו של הרב סמט במאמרו "מזמור צ"א":
"ממה נובעת התפתחות זאת? נראה שהיא תוצאת דברי הרב לתלמיד הבוטח במחצית הראשונה. בקריאה הראשונה, הביע התלמיד את בטחונו בה' מתוך מה שלמד ומתוך מה שלבו מביאו לומר: שה' הוא מחסהו ושבו הוא בוטח. הרב מאשר את דברי תלמידו בכך שהוא פורש לפניו את כל הסכנות הרבות שה' מצילו מהן. בדבריו של הרב ישנו פירוט של סכנות מסוגים שונים: סכנות טבעיות, וכאלו הבאות מידי האדם; סכנות צפויות ופתאומיות, ידועות ושאינן ידועות. מששמע התלמיד מפי רבו כל זאת, מתמלטת מפיו קריאה ספונטנית, שבה הוא פונה אל ה' ישירות: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי! התיבה "כי" משמעה כאן 'אכן', והיא מעידה על הזיקה בין קריאתו של התלמיד לדבריו הקודמים של הרב. קריאת התלמיד עתה, אינה נטייה שבלב או חזרה על תורה שלמד, כשם הייתה קריאתו הראשונה. הקריאה הפעם היא ביטוי ספונטני לתחושת החסות והקרבה לה' שחש הבוטח בעולם כה מאיים, שרק הגנתו של ה' מאפשרת לו את הקיום בו." (לקריאת קטע נוסף מתוך מאמרו של הרב אלחנן סמט על המזמור)
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
תועי לבב או לא ידעו דרכי?
כל הפרשנים - ישנים וחדשים כאחד - מפרשים את הפסוק "ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי" (י) כמשמעותו הנראית לעין במבט ראשון: "ואמרתי (גמרתי בדעתי) כי הם עם שלבבם תועה, שהם מבקשים לסור מהדרך הנכונה אשר אני מורה אותם והם מסרבים להכיר את דרכי" (עמוס חכם בפירושו 'דעת מקרא' לתהילים).
ננסה להראות, כי לא כך הוא פירושו הנכון של הפסוק שלפנינו, וכי המפתח להבנתו הנכונה של פסוקנו טמון במשמעותה המיוחדת של התיבה "ואמר", וכן במשמעותה המיוחדת והבלתי שגרתית של האות וי"ו שבראש המלה "ואמר", וזו שבראש המלה "והם".
הפועל "אמר" מורה, כידוע, לעתים על מחשבת הלב, ולא על אמירה בפה. אך לא זו בלבד שהתיבה "ואמר" מורה לפעמים על מחשבה ולא על אמירה, אלא שעל פי רוב היא מורה על מחשבה מוטעית. כמו למשל: "ואמר: אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב - ולא שבה" (ירמיהו ג', ז) - סבור הייתי מתוך טעות, כי היא תשוב אלי, אך לא כן היה.
אף בפסוקנו משמש "ואמר" במשמעות מחשבה מוטעית. ה' מעיד על עצמו, כי ארבעים שנה היה שרוי בריב וקטטה עם עם ישראל "ואמר: עם תעי לבב הם" - תחילה סבור הייתי בטעות, שאינם אלא תועי לבב, כאותו שה אובד שתעה מן הדרך הנכונה שלא בזדון אלא בטעות (השווה תהילים קי"ט, קעו: "תעיתי כשה אובד..."). "והם לא ידעו דרכי" - ואולם (הוי"ו שבראש התיבה "והם" במשמעות: ואולם) לבסוף באתי לכלל דעה, שאין הם בכלל תועי לבב, אלא מזידים הם, שאינם פותחים את לבם לדעת את הדרך הנכונה בעיני ה'. אשר על כן נשבעתי בכעסי שדור זה לא יבוא לארץ מנוחתי.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת