איך מתווכחים עם ריבונו של עולם?

עומד אברהם אצל הא-להים ומתווכח על מה ששמע רגע לפני, על אפשרות כיליונן של ערי הכיכר הפוריות, סדום ועמורה.
מניין עלה בדעתו של אברהם שהסמכות המוסרית העליונה, עשויה לשפוט שלא על פי אמות המידה הראויות?

אברהם מניח כי הוא נושא ונותן עם "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ" (כה).
הנחת תשתית אודות גלגלי הצדק המניעים את המנגנון הדתי, ואודות הצדק החייב להיעשות.
בשם הנחה זו שואל אברהם: "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?".

אך מה יעשה אדם המפקפק בהוראה שיצאה מפי סמכות אנושית?
ראשית, עליו לזהות מה טיב ההוראה העומדת לפניו -
כפי שכתב השופט בנימין לוי בשנת 1957:
"אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב,
אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת –
זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל
ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו" (ביד"צ מר3/57/).

זאת ועוד, עליו לכלכל היטב את צעדיו לנוכח בעל הסמכות, לנהוג בעדינות ובשום שכל בכל הנוגע ל'איך', כדברי רש"י על פסוק כג בבראשית י"ח:
"ויגש אברהם -
מצינו הגשה למלחמה...
הגשה לפיוס...
והגשה לתפילה...
ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה".
פירושו של רש"י מהלך בין שני עקרונות.
האחד 'המלחמה', החובה לפקוח עין בוחנת ולהשמיע ביקורת נוקבת כלפי הסמכות.
השני הוא הפיוס והתפילה, הרכנת ראש וקבלת מרות מלאה על אף הדברים הקשים שעומד אברהם להשמיע.

כיצד מקיימים את האיזון העדין שבין קבלת הסמכות ובין הביקורת אודותיה?
פירוש רש"י מעניק מודל השייך לעולם הדתי, עולם בו דבר הא-ל הוא הסמכות העליונה והבלתי מעורערת,
האם (וכיצד) ניתן לתרגם מודל זה למסגרות בהן הסמכות איננה מוחלטת?
הפעם נסיים עם סימן שאלה.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

הלקח המפתיע של הרצח הראשון בהיסטוריה

האם קין ידע או לא ידע שהוא עומד ליטול חיים?
הרי מדובר ברצח הראשון בהיסטוריה...
לכן גם הלקח הראשון בהיסטוריה הוא בבחינת קריאת כיוון שהאנושות, הפלילית והנורמטיבית, נושאת אליה עיניים.

מה אם כן אומר הא-לוהים לקין, ברגע הקריטי שבין התחושה הקשה למעשה?
"לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, ואִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ" (ו-ז).
כאן, בפסוקים האלה, מקופלת אחת הבשורות האדירות ביותר של ספר הספרים.
אם האדם אכן ייטיב, הרי שימחל לו (על פי רש"י במסכת יומא נ"ב עמוד ב'),
ואם לא ייטיב, אמנם החטא רובץ וממתין בפתח ומעורר את תשוקתו של האדם. אלא שהוא ימשול בו.
כך או אחרת, בטוב או ברע, האדם יוכל לו לחטא.

קין נכשל.
הוא איננו שועה לבשורת הא-לוהים וקם והורג את אחיו הבל.

אולם הממשיך לקרוא בפרשייה עגומה זו, מבין שהרצח איננו סוף המעשה.
על קין נגזר להיות נע ונד. הוא איננו יכול לקיים את התפקיד שניתן לאדם הראשון בגן העדן, לעבוד את האדמה, גם אם בזיעת אפיו, ולהוציא ממנה יבול למחייתו.
והנה קין, בוחר בנקודה איומה זו של גירוש להביט בעיניים לגורל אליו נקלע ולמשול בו.
בניו של קין הופכים להיות מייסדי ערים, בעלי אוהל ומקנה, תופשי כינור ועוגב וחרשי נחושת וברזל.
הם אינם כלואים בקללה הנוראית שאיננה מאפשרת לעבוד את האדמה, אלא נחלצים ממנה בדרך יצירתית.
מן הבחינה הזאת, קין ובניו יישמו לבסוף את הקריאה המוסרית של הא-לוהים.
הם נוטלים את האיום הרובץ בפתח ויכולים לו.

זוהי הבשורה אודות האחריות הגדולה שיש בידי האדם,
שאיננו נעול בתוך סיפור מסגרת נתון מראש,
אלא מעצב את ייעודו במו ידיו.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג

Volver al capítulo

החכמה הנעלמת

בנסותו להבין את דרכי הא-ל, איוב מעלה תהיות ושאלות קיצוניות המשייכות את הא-ל לעולם הרשע, דוגמת "הֲטוֹב לְ כִּי תַעֲשׁקֹ כִּי תִמְאַס, יְגִיעַ כַּפֶּי, וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ" (י', ג). התמונה הכללית העולה מדבריו היא תמונה שאין בה חוק וסדר אלא הנהגה שרירותית ותקיפה "הַמַּעְתִּיק הָרִים וְא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ. הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן." (ט', ה-ו). עם זאת, איוב לא אומר נואש. הוא מחפש תשובות להבנת עולמו של הא-ל ושואף להבין מחדש מהם 'חוקי המשחק' שעל פיהם העולם מתנהל.

בפנותו לאיוב, צופר טוען שאיוב לא יוכל להבין את הנהגת האל בעולמו, זאת משום שהבנה זו שייכת לחכמה הנעלמת מבני אנוש. צופר טוען כי הדברים הנראים שרירותיים, הם למעשה סדרים שבני אדם אינם מסוגלים לרדת לעומקם.

יישומי החכמה הנעלמת

בחלק האחרון של דבריו עוסק צופר בביטויים הנראים לעין של החכמה הנעלמת. לטענתו, הא-ל מכיר ויודע מי הם אנשי הרשע וחורץ את דינם, כביכול, אפילו מבלי להתבונן "כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא, וַיַּרְא אָוֶן וְא יִתְבּוֹנָן" (י"א, יא). מדבריו של צופר עולה שוודאות מוחלטת זו עשויה לעבור גם לאדם. הרואה את חברו סובל יכול לדעת כי רשע לפניו, שכן גורלו מעיד עליו.

לצופר ברורים לחלוטין 'כללי הנהגת הא-ל', וברור לו שאם איוב סובל משמע איוב חטא.

א. צופר דבק בדרך הניסוח שאיוב הרבה להשתמש בה ביחידה הקודמת: משפטי תנאי 'אם....אז'. במה שונה השימוש שעושה צופר בתבנית משפטי התנאי לשימוש שעושה בה איוב בפרק י'?

ב. ברצותו להדגיש את ריקנותו של האדם צופר משתמש במטפורה רבת עצמה "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב, וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (י"א, יב). האדם מושווה לעצם חלול ולחיה – עיר פרא. את פסוק יב אפשר לפרש בשני אופנים שונים. עיינו בפרשנים המצורפים ובדקו האם לדעתם הפסוק הוא המשכו של תיאור הרשע או תחילתה של הפסקה הבאה שבה מציע צופר לאיוב לחזור בתשובה.

רש"י: ואיש נבוב - חלול בלא לב אשר לא הבין דרכו. ילבב - יקנה לו לב לשוב לבוראו ולפשפש במעשיו או אדם אשר היה כעיר פרא לימוד מדבר קל בלא דעת. אדם יולד - ילמד עצמו להיות אדם חדש כסדר בני אדם ויכוין דרכו.

מצודת דוד: ואיש נבוב - כי גם הסכל הריק מחכמה עם כי עשה העמל מחסרון הדעת עכ"ז ענש יענש כי ראוי לאיש נבוב וריק מחכמה לקנות לב להשתדל בחכמה להשכיל דרכי ה' כי כל אדם כאשר יולד הוא כעיר פרא מבלי חכמה וכאשר יכין לבו הנה ישכיל וכ"כ ראוי לכל איש נבוב להכין לבו להרגיל בחכמה.

ג. בפסוקים יג-כ צופר נאמן לעיקרון שהוא התווה לעיל, אך מנסחו על דרך החיוב. מהם השלבים שאותם צריך לעבור איוב על מנת לשוב בתשובה?

ד. מדוע לדעתכם צופר מסיים את דבריו בקללה לרשעים?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

לעמוד בדין עם אלוקים

במענהו לאליפז טען איוב שהחטאים שאדם מסוגל לחטוא אינם ראויים לענשים הכבדים, שאלוקים מביא על האדם, אבל לא טען שאלוקים מיסרו בלא שחטא. ואילו במענהו זה לבלדד טוען איוב שאין בידו שום חטא, ואלוקים מיסרו חינם. ולא עם איוב בלבד אלא עם כל בני אדם נוהג אלוקים שלא בצדק: "תם ורשע הוא מכלה" (כב). איוב משתוקק לעמוד בדין עם אלוקים כשווה בשווה, ובטוח שהוא יצדק בדינו. אבל מתלונן הוא, שאי אפשר שיהיה דין כזה, משום שאלוקים בכחו ובחכמתו יטיל עליו אימה, ויבלבל את דעתו, ויביאנו להודות בפשעים שאין בו.

דברים אלה עלולים להראות כ"ברכת אלוקים" קשה מאד. ואף על פי כן לא חטא איוב בדבריו אלה. בדבריו הקשים "והרבה פצעי חינם" (יז) "ניבא ולא ידע מה שניבא", וכִּיוֵּון שלא מדעתו לדברי ה': "ותסיתני בו לבלעו חינם" (ב', ג).

ואשר לתביעה לבא בדין עם אלוקים - זוהי מידתם של צדיקים גמורים, שעליהם אמרו חז"ל, שאינם מבקשים חסד ורחמים אלא באים בזרוע לפני הקב"ה (עיין בבלי ברכות ז ע"ב)

מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר איוב, סיכום לפרקים ט-י

Volver al capítulo

תגובות שונות לייסורים

"אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי" (איוב י', ב)

מסכת שמחות ח, יא:

ר' עקיבא אומר:

ארבעה בנים למלך:

אחד לוקה ושותק
ואחד לוקה ומבעט
ואחד לוקה ומתחנן
ואחד לוקה ואומר לאביו הלקני.

אברהם לוקה ושותק, שנאמר "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה" (בראשית כ"ב, ב), היה לו לומר, אתמול אמרת לי, "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כ"א, יב), ושותק, שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (שם כ"ב, ג).

איוב לוקה ומבעט, שנאמר: "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי" (איוב י', ב).

חזקיה לוקה ומתחנן, שנאמר: "וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר", ויש אומרים אף היה מבעט, שנאמר: "אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (מלכים ב כ', ב-ג).

דוד אמר לאביו הלקני, שנאמר: "[הֶרֶב] כַּבְּסֵנִי מעוני וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (תהלים נ"א, ד).

מסכת שמחות - מסכת אבל רבתי, המכונה פעמים בלשון סגי נהור, מסכת שמחות, היא אחת מהמסכתות הקטנות שנכתבו בתקופת הגאונים (המאה ה 8-9) בסגנון דומה לסגנון המשנה. מסכת אבל רבתי עוסקת בדיני גוסס וכל הדינים הקשורים למוות, לקבורה ולאבלות.

Volver al capítulo

על מה ולמה?

ביחידה הקודמת טען בלדד שיש 'משפט אלוהי', ושלל מציאות של חוסר סדרים ושיבוש. בתגובתו, מתייחס איוב לנושא המשפט. בחטיבה הראשונה (פרק ט') איוב מתמודד עם טענת המשפט ומסביר מדוע משפט הוגן מצד הא-ל אינו בר ביצוע. לטענתו, במציאות החיים שבה הא-ל הוא כול יכול, משפט צדק הוא מן הנמנע. הן מצד הפער הבלתי ניתן לגישור בין הא-ל לבין האדם, והן משום שהא-ל הוא השופט וצד במשפט גם יחד. בחטיבה השניה (פרק י'), איוב מנסה להבין את התנהגותו התמוהה והשרירותית לכאורה של הא-ל.

פניית איוב לא-ל (י', א-ב) וניסיונות להבין את דרכו של הא-ל (י', ג-יז)

1. איוב פותח באמירות המבטאות את מאיסתו בחיים: "נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי" (י', א) ומהן הולכת ומתגלגלת פנייתו אל ה', שביסודה עומד רצונו הבלתי מתפשר להבין: "אמַֹר אֶל אֱ-לוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי" (ב) בפסוק ג מציע איוב שלוש אפשרויות להבין את דרכו של הא-ל. מהן שלוש האפשרויות? במה שונה תפיסתו של איוב מזו של בלדד? השוו

את דברי איוב לדברי בלדד שטען "הֶן אֵ-ל א יִמְאַס תָּם וְא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים" (ח', כ).

א. עיינו בפסוקים ד-ז, לפי נקודת מבטו של איוב, מדוע אין זה הגיוני כי הא-ל ינהג בעושק?

ב. עיינו בפסוקים ח-יב, לפי נקודת מבטו של איוב, מדוע אין זה הגיוני שהא-ל ימאס את יגיע כפיו?

ג. עיינו בפסוקים יג-יז, לפי דברי איוב האם ייתכן שהא-ל הוא זה שמייסר אותו?

אי הבנה ורצון למות (י', יח-כב)

2. בפסוקים אלה איוב חוזר על בקשתו למות, אך בפסוק כ' אנו עדים לשינוי מסוים באופי בקשתו, מהו?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

משפט צדק?

בפרק ט' איוב מתמודד עם טענת המשפט ומסביר מדוע משפט הוגן מצד הא-ל אינו בר ביצוע. לטענתו, במציאות החיים שבה הא-ל הוא כול יכול, משפט צדק הוא מן הנמנע. הן מצד הפער הבלתי ניתן לגישור בין הא-ל לבין האדם, והן משום שהא-ל הוא השופט וצד במשפט גם יחד.

שרירותיות הא-ל עומדת בניגוד למשפט (ט', יז-כד)

שרירותיות הא-ל כלפי איוב (ט', יז-כא)

1. חוסר האמון של איוב בא-ל נולד בעקבות צרותיו המשקפות לדעתו חוסר צדק משווע "...וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם. א יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי" (ט', יז-יח). מהי הטענה הקיצונית אותה מעלה איוב בפסוק יט?

2. עיינו בפרשנים המצורפים. מהם שני האופנים שבהם אפשר להבין את פסוק כ'?

רש"י: הלא - אם אצדק פי ירשיעני, כי יסתמו דברי מיראה ויעקשני פי.

מצודת דוד: אם אצדק - היתכן אם אמנם אני צדיק במעשי ופי יעשה אותי לרשע בתמיה וכי בעבור אמרי פי אחשב לרשע הלא מעצמי אני תם וישר והוא עשה אותי לעקש בהבאת היסורים על לא חמס ועי"ז הנה נעשיתי עקש להרהר ולהתרעם.

מלבי"ם: אם אצדק, אם אברר לפני השופט שאני צדיק בדיני ושהכני בחנם, הלא בזה עצמו פי ירשיעני שזה עצמו שאומר בפי שאני צדיק נגד הא-ל בזה אני רשע, ומפרש פי שיאמר תם אני הוא יעקשני, כי זה עצמו יהיה הוכחה שאני עקש ורשע אחר שאני מיחס רשע ועול לה' הצדיק.

שרירותיות הא-ל כלפי העולם (ט', כב-כד)

3. איוב מתייחס לטענותיו של בלדד בדבר הרשע האובד: "וְא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים" (ח',כ), והתם שאולי סובל, אך שורד: "הֶן אֵ-ל א יִמְאַס תָּם" (שם). עיינו בפסוקים ובדקו באילו טענות איוב מפריך את דברי בלדד.

מבוכה ובקשת משפט (ט', כה-לה)

מבוכה והתרסה (ט', כה-לא)

4. בפסוקים כה-כו איוב מתאר את ימיו החולפים ביעף. עמדו על הדימויים בהם עושה איוב שימוש כדי להדגיש את תחושתו.

5. בפסוקים כז-לא איוב מציע מעין דרכי פעולה ופוסל אותן 'על הסף'. מהן דרכי הפעולה ומדוע איוב פוסל אותן?

הצבת תנאים למשפט הוגן (ט', לב-לה)

6. איוב חש כי הסדרים שהיו בעולמו נעלמו כלא היו, ומחפש כיוון אחר ודרך אחרת. בשלב זה איוב מתאר את חוסר תוחלתו למצוא פשר חדש ומרגיע בחייו. תחושת הבלבול וחוסר הידע לגבי הדרך הנכונה שיבור לו האדם, מובילים אותו למשאלה בלתי סבירה. עיינו בפסוקים לב-לה. מהי משאלתו של איוב? האם איוב מאמין שמשאלתו יכולה להתממש? (שימו לב להופעה המרובעת של המילה 'לא').

(עוד על המשפט אל מול האלוקים ראו את הפוסט מאת הרב יעקב מדן ואת פירושו של עמוס חכם)

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo